"…החיה הנדירה ביותר – היצור המופיע פעם אחת בכל דור…. הטיגריס הלבן"; כזה גיבור הספר – יצור נדיר, כזה המופיע פעם בדור, זה שיעשה את הצעד מחושך לאור…
בלראם הלוואי נולד וגדל בכפר נידח בהודו למשפחה עניה, משפחה השייכת לצד החשוך. שמו שניתן לו על ידי משפחתו היה "מונה" – ילד, ורק המורה שלו העניק לו שם "אמיתי": בלראם.
לבלראם כמו לאחיו לפניו, לחבריו לבית הספר, בעצם לכל הכפר – למעט משפחת האצולה המקומית – לא היה כל סיכוי להתקדם בחייו לאנשהו. בית הספר היה רק אתנחתא בדרך הסלולה של כל העניים: להמשיך במסורת המשפחה ולעסוק בעבודות פיסיות, ולשרת את האדונים – אלה החיים באור.
הדמוקרטיה הינה הצהרה בלבד; ברור לגמרי מי יעמוד בראש הממשלה לאחר הבחירות, אנשים מצביעים מבלי שיהיו בכלל בקלפי: השחיתות פושה בכל – כך המורה בבית הספר לוקח לכיסו את הכספים המיועדים לציוד ותלבושות לתלמידיו (משום שכך עושים כולם, משום שאחרת לא יוכל לפרנס עצמו, משום שממילא לתלמידיו אין כל שימוש בהשכלה משום שימשיכו בדרכי משפחותיהם – לחיות באפילה); כמוהו גם השוטרים והשרים המקבלים שוחד, רק כדי שיעלימו עין מעבירות על החוק המבוצעות על ידי העשירים – כדי שיוכלו להתעשר עוד ועוד.
"אלה שלא ידעו מעודן יופי אמיתי, שאנן, בוטח, יכולות לעמוד בזה, אבל אני?"
גלדיס – אשה יפה, שאיש אינו יודע מה באמת גילה, אבל ברי לכל שאינה צעירה. גלדיס עומדת לדין על רצח של איש צעיר – מיהו האיש הצעיר הזה? מה טיב יחסיהם? והרי גלדיס ידועה בריבוי מאהביה, אבל בעת האחרונה היה לה קשר עם הרוזן מונטי…
האם היתה לה פרשת אהבים עם הצעיר וביקשה כי הרוזן לא ידע?
והקהל הרב המצטופף באולם המשפט – לחזות באשה הזו הידועה כה ביופייה.. אבל היא כבר לא כל כך יפה; לא כפי שתיארו בכל אופן. ואין מעניינים אותם הפרטים, מה יאמר הסניגור ומה יאמר התובע, והשופט. אין זה מעניין איש – רק להביט בה, ולקוות שתהיה איזו שערוריה קטנה… שיהיה מעניין.
ומן המשפט, הפותח את הספר מתגלגל סיפור חייה של גלדיס, מילדותה – בתה של אשה שלא אהבה אותה, ושל אב שלא הכירה; נעוריה, יופיה, התגלית כי יש בכוחה לעורר הערצה ואהבה בעיני גברים, בכל אשר תפנה – ונסיונותיה לשמר את יופיה ואת כוחה על הגברים – רק כדי לזכות באהבתם.
כן, גלדיס רק כמהה לאהבה, וכל מעשיה רק לשם מכוונים: להיות נאהבת.
קספר קרונה הוא אמן קרקס, ליצן – אם תרצו. קספר קרונה אבד זה מכבר את אמו, אהובתו עזבה אותו, אביו גוסס בבית חולים.
קספר קרונה, למרות היותו אמן מבוקש, מתגורר בקרוואן, והוא מבוקש בלא מעט מדינות בענייני כספים.
לקספר קרונה יש שמיעה מעבר לאבסולוטית; הוא שומע מבעד לקירות, הולם לב דרך בגדים, רגשות, מחשבות… קספר קרונה שומע את העיר והעולם, וכל אדם באשר הוא מתויג כמעט מיד תחת איזשהו סולם מוסיקאלי. למען האמת, במהלך הקריאה הפכה גם שמיעתי חדה הרבה יותר, הפכתי אני לקשובה הרבה יותר לרעשי העולם שסביבי.
קספר קרונה מעריץ נשים ומקנא בהן – "קנאה בשל המחשבה שנשים יכולות למצוא משהו המתקרב לאושר שלם גם כשאין שם מקום לשום גבר…". הוא אינו מאמין באמת, אבל פונה תדיר לריבוניתו של עולם – ומקוה שכוחותיו המיוחדים טובים גם אם הוא מתרכז דיו באיזו תפילה.
ילדה אחת – קרלה מריה – המובאת אליו לשיעור נגינה מגלה בגרות מפתיעה ויכולות מוסיקליות מפתיעות.. "חטפו אותי" היא מספרת לו, כשהאנשים שהביאו אותה מרוחקים מעט ולא יכולים לשמוע.
אחר כך מודיעים לו שלא תגיע יותר – והוא יוצא לחפשה.
האלים ירדו מן האולימפוס והם מתגוררים בבית שתפארתו מאחוריו: "המשפחה עברה הנה ב-1665, כשהדבר הוריד את מחירי הנדל"ן לשפל המדרגה.." ואין הם מצליחים למכור אותו, למרות שמחירי הנדל"ן עלו, משום שהבית רשום על שם זאוס – וזאוס סגור כבר שנים בעליית הגג. איש (או אל, לעניין זה) אינו יודע מה קורה עם זאוס, משום שהרה, אשתו, שומרת הסף ואינה מניחה לאיש או אל להכנס.
האלים כבר נחלשו עם השנים, וכוחותיהם המיוחדים מספיקים להם בעיקר כדי למלא את משימותיהם הרגילות; כוחות לנסים ונפלאות כמו פעם, כבר אין להם, וכל שימוש בכוחותיהם ממעיט מן הכח עוד מעט.
כדי להתפרנס עוסקים חלק מן האלים בעיסוקים הדומים למאפייניהם: כך ארטמיס, אלת הציד, מוליכה כלבים, בתקוה שיום אחד תגלה כלב ציד קצת פחות מבוית. אפולו, יפה כמו תמיד, אחראי לצאתה ולבואה של השמש מדי יום, ומצטלם לתוכנית טלוןיזיה כחוזה נסתרות (כשהוא נעזר בשתי סיבילות לצורך כך). אפולו גם מפיל ברשתו נשים וגברים כאוות נפשו, ואם מישהו, ובעיקר – מישהי – אינה נענית לחיזוריו, הוא הופך אותה לעץ (ממש כמו דפני בשעתו).
ארס מסתובב בעולם ומחרחר מלחמות.
אפרודיטה, עדיין היפה בתבל, מספקת שירותי סקס בטלפון לבני תמותה.
דיוניסוס מחזיק פאב משלו, בו מוגש רק יין מייצורו, והוא מדג'ה בו.
סמסון גרין נמצא משוטט במדבר מבלי לדעת מיהו ומאין בא. בבית החולים גילו כי יש לו איזה גידול , כנראה שפיר, בראשו, גידול שמחק חלקים מזכרונו, כולל הידע לגבי זהותו.
הוצאת הגידול אינה מסייעת, לפחות בכל הקשור לזכרון, כל מה שסמסון ידע מאז גיל 12 נמחק כליל; הוא לא זכר כי האשה היפה והעצובה הזו לידו היא אשתו מזה עשר שנים, הוא לא זכר כי אמו הלכה לעולמה לפני חמש שנים, לאחר מחלה קשה, הוא לא זכר כי הוא מרצה באוניברסיטה, שלא לדבר על כל מה שלמד… ראשו הפך למקום "נקי" שיכול פתאום להכיל מחדש הכל.
מראות חדשים נקלטים בחדות ובבהירות, ויש מקום לזרם מחשבות מסביבם, עובדות חדשות נלמדות… אבל סמסון גרין הוא איש אחר.
הרופאים כמובן, אובדי עצות; הם לא בדיוק מכירים מקרים דומים, של אנשים שבמקום זכרון יש להם חלל אחד גדול, שמתמלא בזכרונות חדשים. סמסון גם הופך זר לאשתו, והיא מלכתחילה זרה לו… והם הולכים ומתרחקים זה מזו, בצער ובכאב – אבל מתרחקים.
לסמסון ניתנת הבחירה – להיות מי שהיה, דהיינו ללמוד את זכרונו מחדש, לאכלס את מוחו בזכרונות שישמע מסביבתו, עד שיהיה, אולי, העתק דהוי של מי שהיה פעם…
או אולי להפוך לאחר; להשתמש באבדן הזכרון הזה שנכפה עליו, ולהיות אדם אחר – מחדש.
או אולי, לקחת חלק באיזה ניסוי מסתורי, שנעשה במימון המדינה, ועוסק בתפקוד הזכרון.
ספר רגיש, אינטימי כמעט, כתוב ביד אוהבת.
מומלץ
אדם נכנס לחדר – ניקול קראוס. תרגום: ארז אשרוב. הוצאת מחברות לספרות (270 עמודים)
אני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.
לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.
תמיד פלורה פותח צוהר לעולם הזה, שלא הכרתי עד שבגרתי, ומכריח אותי להסתכל על מה היה אז, לא דרך מחקר של הסטוריון או סוציולוג, אלא דרך החיים היומיומיים.
אלה מגיעה לבית אביה – חמש שנים לאחר מותו – כדי לעשות בו סוף סוף סדר ולפנות את הדירה. בהגיעה היא מוצאת מגירה נעולה המכילה מכתבים הממוענים אליה; מכתבים שכתב אביה במשך השנים – ובהם סיפור משפחתו, ובעיקר סיפורה של פלורה, אחותו הגדולה המתה, שאלה נקראה על שמה פעם (עד שבחרה, בבגרותה, לשנות את שמה).
פלורה היתה אשה גדולה, גדולה בממדיה וגדולה מהחיים; היא היתה למספר, אביה של אלה-פלורה, שהיה אחיה הקטן, לא רק אחות גדולה אלא גם תחליף אם. היא הובילה אותו למקומות שאמה השותקת מול האב המשפיל והמקטין כל מי שמולו, מכה את ילדיו, והם שונאים אותו גם שנים רבות אחר מותו, למקומות שאותה אם לא ידעה שישנה וממילא לא יכלה להובילו בשביליהם. פלורה מסרבת להשלים עם ה"משבצת" המיועדת לה, אינה שותקת לאיש: לא לאביה, לא לאחיה, לא לבעליה (היו לה שנים), לא למרצים באוניברסיטה ולמנחה הדוקטורט שלה (מה שכמובן עולה לה בקביעות שהיתה יכולה להיות לה), לא לשוטרים, לא לפקידי המימשל, לאיש אינה מניחה להכתיב את חייה.
אל הספר הזה הגעתי באיחור. זמן רב לאחר שנקנה – משום שבכל פעם שלקחתי אותו ליד, הנחתי חזרה – נראה לי כבד מדי, מדכא מדי. נראה שעכשיו הגיע הזמן שלו גם.
"כל משפחה אומללה לפי דרכה" ומשפחת דיאש, משפחתה של המספרת, תושבת מחוז נידח בפורטוגל, אומללה בהחלט! אבי המשפחה שהקים ובנה אחוזה לשכן בה את כל בניו (והיו לו לא מעט) נאלץ לראותם עוזבים אחד אחד, בעקבות הבן הצעיר הפוחז- וואלטר, שעזב ראשון.
וואלטר זה, נוכח נעדר כל חייה של המספרת, הוא כנראה אביה, שהותיר את אמה הרה (או כך מספרים, לפחות) והיא נישאה בלית ברירה לאח הבכור, האחראי, השקול, הנכה. זה שיישאר עד סוף ימיו של אבי המשפחה בקרבתו, היחיד מכל הבנים.
וואלטר זה מפציע פעמיים בחייה של בתו / אחייניתו, וכל ביקור משאיר בה את חותמו, והיא נושאת חותם זה כמכוות אש כל ימיה.
זהו סיפור על העדר ועל זכרון ותעתועי זכרון – מה אמת ומה לא? מה משתמע מענין זה או אחר? מה חושבים אנשים?
הרבה כאב יש בו בספר הזה, והוא כתוב (ומתורגם) נפלא.
מומלץ
נוכח שמיכת החייל – לידיה ז'ורז'. תרגום: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה (203 עמודים)
"…החיה הנדירה ביותר – היצור המופיע פעם אחת בכל דור…. הטיגריס הלבן"; כזה גיבור הספר – יצור נדיר, כזה המופיע פעם בדור, זה שיעשה את הצעד מחושך לאור…
האלים ירדו מן האולימפוס והם מתגוררים בבית שתפארתו מאחוריו: "המשפחה עברה הנה ב-1665, כשהדבר הוריד את מחירי הנדל"ן לשפל המדרגה.." ואין הם מצליחים למכור אותו, למרות שמחירי הנדל"ן עלו, משום שהבית רשום על שם זאוס – וזאוס סגור כבר שנים בעליית הגג. איש (או אל, לעניין זה) אינו יודע מה קורה עם זאוס, משום שהרה, אשתו, שומרת הסף ואינה מניחה לאיש או אל להכנס.
סמסון גרין נמצא משוטט במדבר מבלי לדעת מיהו ומאין בא. בבית החולים גילו כי יש לו איזה גידול , כנראה שפיר, בראשו, גידול שמחק חלקים מזכרונו, כולל הידע לגבי זהותו.
אל הספר הזה הגעתי באיחור. זמן רב לאחר שנקנה – משום שבכל פעם שלקחתי אותו ליד, הנחתי חזרה – נראה לי כבד מדי, מדכא מדי. נראה שעכשיו הגיע הזמן שלו גם.