אקספוזיציה של כמה פרקים: הצגת הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, יחד עם כמה אינצידנטים מסתוריים
גיבורים לא טובים מדי ולא רעים מדי, לא עשירים דגולים, לא עניים מדי, בלי מסעדות פאר, בלי גברים מסוקסים ויפהפיות עוצרות נשימה; אנשים "אמיתיים", עם רגשות ומחשבות, עם צרות קטנות או גדולות, עם חיים שיכולים להיות לכל אחד ואחת.
ולספר:
התפאורה – אדינבורו ("נמל הבית" של אטקינסון) – פסטיבל התיאטרון הבינלאומי השנתי, זה שכולנו קוראים עליו בעיתון או שומעים עליו מחברים ו"נורא" רוצים לנסוע גם.. ומסתבר שמי שחי שם רואה את זה קצת אחרת
מיסטר פיפ הוא גיבורו של צ'רלס דיקנס בספר "תקוות גדולות" ומיסטר פיפ הוא גיבורים הסודי של הילדים באי בוגנוויל, ואחר כך גם של הוריהם
מר ווטס, האיש הלבן היחיד שנותר באי מונה למורה בבית הספר, ובשיעוריו הציג לתלמידיו את הספר שאהב ביותר: "תקוות גדולות". דרך הספר קיווה מר ווטס ללמד את הילדים על ייחודו של היחיד, על היכולת שבכל אחד ועל הצורך של כל אדם בתקוות, גדולות או קטנות, שיישאו אותו מעבר ליום יום.
והיום-יום בבוגנוויל קשה עד מאד; בין המורדים לבין החיילים שנשלחו לדכא את המרד, הגברים שנדדו לחפש פרנסה במקום אחר משום שהמכרה, שסיפק פרנסה לכולם, נסגר.
בכפר נותרו נשים, ילדים וקשישים; כל הנערים הצעירים בחרו להצטרף למורדים.
מר ווטס לא רק מספר לתלמידיו מתוך "תקוות גדולות"; הוא אף מזמין את הוריהם ושאר קרובי משפחתם כדי שכל אחד יעביר לתלמידים מחוכמתו ומן הידע שצבר, ובכך, בעקיפין אף מלמד אותם סובלנות ומידות טובות, ואפילו ג'נטלמניות.
"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו מהוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו" (יובל אלבשן – "תמיד פלורה")
ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הרגע הזה הגיע בעמודים 124 – 126 כשאבן מספר לג'ולייט איך פונו ילדי גרנזי אל תוככי אנגליה עם הכיבוש הגרמני המתקרב.
אבל אני מקדימה את המאוחר: בלונדון של תיכף אחרי מלחמת העולם השניה מתגוררת ג'ולייט אשטון – סופרת בתחילת דרכה שטוריה המשעשעים פורסמו בעיתון במהלך המלחמה וקובצו עתה בספר. ג'ולייט מקבלת מכתב מן האי גרנזי, מאחד מתושביו, שאיכשהו נתקל בשמה בספר שהיה שייך לה פעם, והוא תוהה אם תוכל לעזור לו למצוא ספרים נוספים הנוגעים לכותב הספר – צ'ארלס לאמב – משום שהוא אוהב מאד את כתביו, והוא מבקש לדון בהם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"…
ג'ולייט שמחה להשיב לו, ומכאן מתפתחת חליפת מכתבים בינה לבינו ובינה לבין שאר חברי המועדון, מכתבים בהם הם מספרים לה על אהבתם לספרים, על ייסוד המועדון (משהו הקשור בהפרת העוצר שהוטל על-ידי הגרמנים), ולאט לאט נפרשים לפניה חייהם של אלה שהיו תחת כיבוש גרמני במשך שנות המלחמה. היא, מצידה, משיבה להם מכתבים ומהם עולה תמונה של החיים בלונדון באותה תקופה ממש.
קודם כל טרוניה: אם הספר יצא בשנת 2007, למה לקח כל כך הרבה זמן להוציאו לאור בארץ?
וכמה זמן נצטרך לחכות עד שיתורגמו ויוצאו לאור המשכיו?
איזי (איזבל) המספרת הינה בתם השניה של זוג חוקרים פרטיים; הבן הבכור – דיוויד – הוא חלומה של כל אם (יהודיה, או לא): חכם, יפה, מנומס, משכיל רק שלא כל כך בא לו להמשיך את העסק המשפחתי.
איזי, לעומתו, היא התגלמות ה"ילדה הרעה", והיא עושה הכל (אבל הכל) כדי להיות הפוכה מדיוויד; והיא דווקא אוהבת את העבודה.
ריי, הקטנה בילדים, נערה בשנות העשרה המפתחת מיומנויות מעניינות כדי לשרוד בתוך המשפחה המשונה הזאת, נעלמת יום אחד… פשוט נעלמת.
במשפחת ספלמן אין סודות.. טוב, כמעט אין סודות. אבל אם פתאום לא סומכים על מישהו באיזה עניין, גם הפרטיות המועטה שהיתה לו נעלמת. כי במשפחה כזו – מנעולים הם סוג של התראה, שיחות טלפון פרטיות הינן מחוץ לתחום, חיזורים / התאהבויות מלווים תמיד בדין וחשבון מפורט לכולם…
אה.. ויש גם עבודה; עבודה שגרתית של חוקרים פרטיים: מעקב, חיפוש במאגרי מידע, חיטוט במאגרי מידע, ראיונות …
"החוק מגן רק על בעלי הכוח, כל השאר נאלצים לשחק את הקורבן."
הסופר המקצועי, המקבל משכורתו מן המפלגה, כמו גם את דירתו ואת הקצבת האוכל שלו (הזעומה יש לומר) נפגש תדיר עם תורם הדם המקצועי, שיוזמתו לתרום דם בכל עת, ולאחר מכן הקמת ארגון של תורמי דם, כל אלה עלו בקנה אחד עם מטרות המפלגה המוצהרות, ועל כן זוכה תורם הדם למגורים נוחים יותר, קצובת אוכל נדיבה בהרבה ומשכורת גבוהה יותר מזו של הסופר המקצועי.
הסופר המקצועי כותב על פי הזמנת המפלגה, ואם יתמיד ויכתוב יוכל להתקבל לאיגוד הסופרים הסיני – וזוהי משאת נפשו. משאת נפשו החבויה, שהוא חולק רק עם חברו הטוב – תורם הדם המקצועי, היא לכתוב ספר "אמיתי".
דמויות הספר הזה, שלא נכתב מאכלסות את ספרו של מא ג'יאן "הסופר שגילגל אטריות", ומסופרות על ידי הסופר המקצועי לידידו.
דמות אחת היא "משחרר הנשמות", האיש האחראי לשריפת גופות (ולשחרור נשמתם של אנשים לעולם אחר); הוא חולק את ביתו עם אמו הקשישה וממתין ליום בו תמות גם היא. "אוכלוסית סין מונה 1.2 מיליארד בני אדם. אם אנשים לא יזדרזו יותר למות, המדינה תהיה מחוסלת." כך אמר לאחת מן המשפחות האבלות. השירות המיוחד שסיפק היה בחירת המוסיקה שתלווה את המת דרך הכבשן, ועל כך פרנסתו. ופרנסה היתה לו בכל יום מימות השבוע: להמשך קריאת הסופר שגילגל אטריות – מא ג'יאן
"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."
ובתל אילן – כפר שהיה פעם כפר חקלאי והיום מהווה פנינת נדל"ן יוקרתית המושכת אליה עשירים ומתעשרים; אלה ההורסים בתים ישנים ובונים ארמונות פאר במקומם – שיהיה להם מקלט לסוף השבוע; בתל אילן חיים גם התושבים ה"ותיקים" – והם גיבורי סיפוריו של עמוס עוז בספרו "תמונות מחיי הכפר". איש-איש וסיפורו המיוחד.
כל סיפור מכיל גרעין של מתח ההולך ומתפתח עד לקראת סופו; כל סיפור מוקדש לתושב אחד מן הכפר, לבית אחד מן הותיקים.
אריה צלניק, גיבור הסיפור "יורשים", שאשתו נסעה לפני שלוש שנים לארצות הברית, ומאז לא חזרה (ואף לא מתכוננת לחזור)… אריה צלניק חזר לגור בתל אילן עם אמו הקשישה, המזדקנת לאיטה… ובסיפור מגיע "צייד הנדל"ן" וולף מפציר, המתעקש לדבר ולדבר – לשכנע את צלניק כי הגיעה העת להעביר את האם לבית אבות, ולמכור את הבית.
בשנת 1961 יצא לאור ספרו של הלר מלכוד 22, שהוא כולו כתב אישום חריף נגד המלחמה, כל מלחמה באשר היא; על אי ההגיון הצרוף שבה והצרוב בה, על "סוחרי הדם" המתפרנסים ממנה, על רודפי הכבוד ("'המלחמה היא גיהנום,' הוא היה מכריז לעיתים קרובות… והוא באמת התכוון לזה, גם אם הדבר לא מנע ממנו להתפרנס ממנה היטב…"), ובעיקר על אי- ההגיון שבה, זה שבגינו אנשים צעירים (וצעירים קצת פחות) מסוגלים לצאת אל מותם הכמעט ודאי (או לכל הפחות פגיעה בהם) בלי כל פחד ואפילו במין שמחה שכזו, ואיך אנשים כאלה הופכים רדופים ופגועים (אם לא מתים לחלוטין) במהלכה.
את הספר הזה קראתי בעבר, בתרגומו הקודם, וכמובן צפיתי בסרט שנעשה על-פיו לא מעט פעמים, ואף על פי כן החזרה אליו היתה כמעט כקריאתו מחדש.
יוסריאן – גיבור הספר, צעיר-זקן בן 28; צעיר משום שהוא רק בן 28, וזקן ביחס לכוחות החדשים המגיעים לטייסת ומשום שחוויות הכמעט מוות שחווה בכל גיחה, כולל מותם (המיותר) של חבריו הזקינוהו מאד.
יוסריאן רוצה להשתחרר מן הטיסות ומבקש כי יכירו בו כמשוגע – אבל זהו המילכוד, מילכוד 22: מי שמפחד לצאת לגיחות הינו נורמלי לחלוטין, ועל כן אין לשחררו מהן כ"משוגע", ומי ששש לצאת אליהן, הריהו משוגע, אבל לא מקרקעים מי שרוצה לצאת לגיחות…
הנה – ככה צריך לכתוב ספר מתח:
"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו מהוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו
קודם כל טרוניה: אם הספר יצא בשנת 2007, למה לקח כל כך הרבה זמן להוציאו לאור בארץ?
"החוק מגן רק על בעלי הכוח, כל השאר נאלצים לשחק את הקורבן."
"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."
בשנת 1961 יצא לאור ספרו של הלר מלכוד 22, שהוא כולו כתב אישום חריף נגד המלחמה, כל מלחמה באשר היא; על אי ההגיון הצרוף שבה והצרוב בה, על "סוחרי הדם" המתפרנסים ממנה, על רודפי הכבוד ("'המלחמה היא גיהנום,' הוא היה מכריז לעיתים קרובות… והוא באמת התכוון לזה, גם אם הדבר לא מנע ממנו להתפרנס ממנה היטב…"), ובעיקר על אי- ההגיון שבה, זה שבגינו אנשים צעירים (וצעירים קצת פחות) מסוגלים לצאת אל מותם הכמעט ודאי (או לכל הפחות פגיעה בהם) בלי כל פחד ואפילו במין שמחה שכזו, ואיך אנשים כאלה הופכים רדופים ופגועים (אם לא מתים לחלוטין) במהלכה.