"ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, אנו מציעים לכם מספר הערות פתיחה כשאתם ניצבים כך בשערי קיומכם המתחדש. אנו מבטיחים שלא נכביר מילים ונציין רק את הנחוץ לידיעתכם כדי שתוכלו להשיג את המיטב מהעולם הנוכחי ותפיקו את מרב ההנאה ממותכם."
ולאחר ההקדמה הזו באים כללי התנהגות וביאורים על העולם הזה, אליו התעורר בן מנדלסון לאחר שהתאבד ביום הולדתה של אשתו המנוחה, שהלכה לעולמה בתאונה מוזרה כשנה וחצי לפני כן.
אין גן-עדן, אין גיהנום, יש עולם אחר, אליו הולכים כולם אחרי שהם מתים. והעולם הזה מלא בהפתעות – פרי דמיונו המופלא של טושה-גפלה: ניתן לנדוד בו בין המאות, לפגוש אנשים שתמיד רצינו לפגוש, אלא שהלכו לעולמם לפני שנולדנו, יוצרים יכולים לכתוב (אם רק ירצו) יצירות חדשות; אפשר להתאחד עם אהובינו, לזמן קצר או ארוך או אפילו לנצח; אפשר למצוא סיבות חדשות לחיות (בעצם, למות) למענן, להגדיר מחדש את החוקים הפרטיים ועוד ועוד…
ג'ייקוב הוא איש זקן, בן תשעים או תשעים ושלוש; הוא לא זוכר איזו שנה זו, אז הוא לא בטוח בן כמה הוא. אבל הוא כן זוכר את חייו עד כה, ולמה הוא כאן בבית האבות – כי אף אחד מבניו או בנותיו (ויש לו חמישה כאלה) או צאצאיהם (הוא כבר לא בטוח כמה בדיוק יש) לא הסכים שיעבור אליו.
יותר טוב יהיה לך שם! זה לא בית אבות – זה דיור מוגן! (מכירים?) אז הוא שם.
והאחיות והמטפלים, אפילו הרופאה, כולם מתיחסים אליו כאל מי שלא ממש מבין, שצריך טיפול כמו ילד קטן, שלא מסוגל לאכול אוכל מוצק, שאפשר לכפות עליו תרופות – כי הוא לא רגוע איכשהו לא יכולתי שלא לחשוב על בית האבות שבו ביקרתי במשך השנים האחרונות – פעם בחודש כדי להנעים את זמנם – ורובם היו אחרי שבץ כזה או אחר, רובם בכסאות גלגלים, כולם אכלו עם סינרים, כולם היו "סיעודיים", ואל כולם כולם דיברו כמו אל ילדים בגן.
כן, ג'ייקוב מתקומם כנגד יחס כזה, ובצדק, ורק אחות אחת מבינה לליבו.
קרקס המגיע בסמוך לבית האבות מזכיר לג'ייקוב את חייו, עת הצטרף לקרקס בתקופת השפל הכלכלי באמריקה. החיות היו חשובות מן האנשים, וזכו לאוכל ומגורים טובים מהם.
במדינה אחת ביום אחד חדלו האנשים למות! ככה פתאום חדלו. המוות חדל להופיע ולקחת אליו אנשים חולים, פצועים, קשישים, ירויים, ילדים, יולדות כולם כולם נשארו בחיים.
ואם לרגע אחד נראה כאילו נס גדול התרחש, הרי שלא כך הוא – כי החולים נשארו חולים, והגוססים המשיכו לגסוס, והפצועים נשארו פצועים ודואבים.
רק שאף אחד לא מת.
בתי האבות נתמלאו עוד ועוד, משום שלא היו בהם חילופין טבעיים: אנשים מתים ובמקומם באים קשישים אחרים, וחוזר חלילה… בתי החולים נמלאו עד אפס מקום; המסדרונות, חדרי הארונות, הקפטריות, החדרים של חומרי הניקוי.
בסופו של דבר הוחלט לשלוח את הגוססים הביתה, משום שבתי האבות ובתי החולים לא יכולים היו לסייע, ולגסוס עד אין סוף אפשר גם בבית – לא?
טוב, זה קשה ומעיק על אלה הממשיכים לחיות חיים רגילים, אבל אין ברירה.
כי המוות חדל.
כך, ביום אחד.
גם הקברנים איבדו באחת את מקור מחייתם, כי לפתע לא היה את מי לקבור, ונאלצו לעשות הסבה לקבורת בעלי חיים; אפילו הצליחו להעביר תיקון בחוק כי יש לקבור את חיות המחמד קבורה מכובדת (כי החיות, משום מה המשיכו למות).
פעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.
אחרי "עיין ערך אהבה" החלטתי להדיר עיני מספריו של גרוסמן למבוגרים.. לילדים ונוער דווקא אהבתי מאד: "השפה המיוחדת של אורי" נקנה לבני, "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" נקנו לילדים בשנות נעוריהם, ו"אח חדש לגמרי" נקנה לא כל כך מזמן לנכד הגדול כשנולד לו אח קטן.
וכך התנהלנו לנו, גרוסמן ואני, בשני מסלולים מקבילים – הוא כותב ספרים, ואני לא קוראת.
עד שבא "אשה בורחת מבשורה" ובתי "דחפה" אותו לידי ואמרה לי: קראי!! אבל זה גרוסמן אמרתי, "קראי!!" אמרה, "צריך".
אז קראתי – ואהבתי כפי שכבר הרבה זמן לא אהבתי כך ספר, וכל ספר שבא אחריו הושווה לו מיד, ונוצר מין רף גבוה שכזה שאליו צריך לשאוף…
ומה יותר טבעי מאשר לקחת ליד את "ספר הדקדוק הפנימי" שהומלץ כאן כל כך?
"בחיים הטרגדיה איננה צעקה אחת מתמשכת. הטרגדיה מכילה את כל מה שהוביל אליה. שעות חסרות חשיבות זו אחר זו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ואז הרגע הפתאומי: נעיצת הסכין, התפוצצות הפגז, צניחת המכונית מהגשר." (עמ' 473 – 474)
וכך נפתח הספר – בצניחת מכונית מהגשר… ואחר כך בא סיפורם של השעות, הימים והשנים שהובילו לצניחת המכונית מן הגשר.
זהו סיפורה של אייריס גריפן-צ'ייס, המספרת את תולדות חייה ותולדות משפחתה והאירועים שמסביב, והאירועים שבעולם.
זהו גם סיפור זקנתה של אייריס גריפן-צ'ייס; הזיקנה האכזרית התולשת יום יום ושעה שעה עוד יכולת, עוד פיסת בריאות; אבל אייריס צ'ייס מוכרחה להמשיך לספר.
והסיפור השלישי הוא סיפורם של איש אחד, נמלט מפני החוק ככל הנראה, ואהובתו, המתגנבת אליו מדי פעם למקום המקלט הנוכחי.. והוא מספר לה את סיפורה של העיר סאקייל נורן שנחרבה והטקסים שליוו את חיי אנשיה, כאלה שבהם אין ערך לחייהם של הפחותים באנשים, שנערותיה מוקרבות לאלים, שנעריה אורגים שטיחים בחשיכה עד שהם מתעוורים, חברה המשקפת חברות קדומות בתולדות האדם.
כל מי שנסע אי פעם במרחבים האינסופיים שבארצות הברית של אמריקה, מכיר אותם בתים הבנויים ב"אמצע שומקום", שמסביבם רק עצים ויערות, וכביש שבו עברת הרגע… בכל פעם שעברתי ליד בית כזה תמיד עלתה בי המחשבה "למה הם צריכים לחיות כל כך רחוק מאנשים אחרים? מה יש להם להסתיר מאחורי הקירות? מאחורי העצים?"
אבל לא צריך לגור בבדידות מזהרת כדי שהרוע יתגנב ויהיה נוכח; אפשר גם בעיר המנוכרת, ואפשר אפילו בקהילה קטנה; קהילה כמו זו שבסנטראליה – בסיס חיל האויר המלכותי הקנדי, מגורי משפחות. מגורי המשפחות דומים בכל הארצות, כדי שאפשר יהיה מיד לדעת איזה חדר יהיה של מי, איפה לתלות את התמונות, שהוילונות יתאימו בדיוק… והאנשים אותם אנשים: בעלים – קצינים בצבא בדרך כלל, ונשים עקרות בית, אמהות, הלומדות לקנן במהירות בכל מקום אליו עוברים, כדי שלבעלים ולילדים יהיה בית.
סנטראליה הוא המקום אליו עוברים מדלן, אחיה הבכור מייק, אמה ואביה, והוא המקום שבו מתרחש הרצח – זה הפותח את הספר.. כך בתוך השלווה הגדולה נרצחת ילדה אחת…
ואז חוזרים אחורה – אל יום ההגעה לבסיס, למגורי המשפחות, אל ההתערות בחברה, הן של ההורים הן של הילדים, אל התאורים המדוקדקים, עד צבע הצעצועים והמצעים, הבגדים, העצים – תאורים שבספרים אחרים משעממים לעתים, אבל לא כאן; מקדונלד מצליחה להיות מרתקת אף בתיאורים הפסטורליים הבנאליים ביותר. כי בתוך הפסטורליה מסתתר סוד מרושע; בעצם הרבה יותר מסוד מרושע אחד: ישנו העולם החיצון, המלחמה הקרה, האיום בקובה שאולי אולי תהיה מלחמת עולם שלישית, אבל לילדים לא ממש מספרים, רק מכינים אותם ל"יום שאחרי הפצצה" – אבל למה ההורים באמת מודאגים? זה סוד, שלא להדאיג את הילדים!
בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה הארורה ההיא, שביני לביני סימנה את קו השבר, את "אחרי המבול".
או כדברי גוטפרוינד: "אחרי המלחמה מיסגר הזכרון את כל מה שעשינו, את כל מה שקרה ברגעים השאננים שלפני, בערב ובבוקר שבו כבר היה ידוע שהעולם השתנה לתמיד, ורק אנחנו לא ידענו."
זהו סיפורם של בני שיכון אחד בחיפה, שיכון ארוך עם מספר כניסות, שמתגוררים בו בני כל העדות, ובכל משפחה ילד אחד או שניים או שלושה, וכולם חיים זה בביתו של זה, ומכירים את כל הסיפורים של כל משפחה בנפרד; או שלא מכירים – כי לכל משפחה יש הסטוריה משלה שלא תמיד מספרים לכולם…
המספר, בן יחיד, שהוריו שותקים ביניהם בדרך כלל, או מתווכחים ויכוחים מרים אם הגשם האחרון היה היורה או לא… וכך הוא מתאר:
"טרם הבנתי אז את הדיוק הגבישי הזה, המבנה ההנדסי המורכב של נישואים לנצח. כמו שני גלגלי שיניים במעגלים נפרדים, כל אחד על צירו, נוגעים זה בזה, מניעים זה את זה, לא מפריעים. ארוחותיו של אבא תמיד הוגשו בזמן, חשבונותיה של אמא תמיד שולמו. כשהיה לאמא אירוע חברתי אבא תמיד הופיע כבן זוג, כשקם בבוקר תמיד מצא בגדים נקיים ומגוהצים על כיסאו."
"ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, אנו מציעים לכם מספר הערות פתיחה כשאתם ניצבים כך בשערי קיומכם המתחדש. אנו מבטיחים שלא נכביר מילים ונציין רק את הנחוץ לידיעתכם כדי שתוכלו להשיג את המיטב מהעולם הנוכחי ותפיקו את מרב ההנאה ממותכם."
פעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.
"בחיים הטרגדיה איננה צעקה אחת מתמשכת. הטרגדיה מכילה את כל מה שהוביל אליה. שעות חסרות חשיבות זו אחר זו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ואז הרגע הפתאומי: נעיצת הסכין, התפוצצות הפגז, צניחת המכונית מהגשר." (עמ' 473 – 474)
כל מי שנסע אי פעם במרחבים האינסופיים שבארצות הברית של אמריקה, מכיר אותם בתים הבנויים ב"אמצע שומקום", שמסביבם רק עצים ויערות, וכביש שבו עברת הרגע… בכל פעם שעברתי ליד בית כזה תמיד עלתה בי המחשבה "למה הם צריכים לחיות כל כך רחוק מאנשים אחרים? מה יש להם להסתיר מאחורי הקירות? מאחורי העצים?"
בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה הארורה ההיא, שביני לביני סימנה את קו השבר, את "אחרי המבול".