את צבעוני ארבע אין לבקר מבעד לפריזמה ספרותית; צבעוני ארבע הוא קודם כל פרק מכונן בחייו הפרטיים של המחבר, אבל גם פרק בחיינו שלנו.
אי שם, במלחמה ההיא שאז לא נקראה מלחמה, ורק אחרי זמן ניתן לה שמה – מלחמת ההתשה – נפל מטוס הקרב של גיורא רום בתוך שטח מצרים. הטייס צנח ונאסף לבית החולים ולכלא – לחקירות, לצינוק וחוזר חלילה.
הספר הוא סיפורו של הפחד והכאב ובעיקר חוסר התקוה כשהלא נודע נוכח כל הזמן; הלא נודע מה יהיה מחר, או בעוד שעה, אובדן העצמיות, ושוב הפחד, החרדה – והיכולת להודות בכל אלה. השבי שמלווה גם שנים אחרי, גם כשהחיים נמשכים כאילו כלום לא קרה.
אבל קרה! גם אם מדחיקים.
ועוד בספר – הידיעה שהמדינה ששלחה גם תחזיר (מין שביב תקווה שכזה, שפעם היה ברור ומובן מאליו), החובה הברורה לעשות ולקחת חלק בעשייה אם צריך, היות החלק מן הקולקטיב שהוא המדינה – ציונות בלי מרכאות..
אולי כי פעם לא צריך היה מרכאות.
הספר מומלץ כמסמך המציג תקופה מסוימת בעברנו, צורת חשיבה מסוימת שכיום כבר לא ממש מוצאים; למרות שהמחבר אינו סופר – הרי שכתיבתו קולחת ומרתקת.
וגם גילוי נאות: את סיפורו של גיורא רום שמעתי פעם, עת נכחתי בכנס של בני מחזורו מבית הספר, סיפור מן הצד של החברים הדואגים דוקא, ולא מצידו, כך שהקריאה בספר השלימה במידה מסוימת סיפור שכבר שמעתי פעם.
צבעוני ארבע – גיורא רום. הוצאת ידיעות ספרים(187 עמודים)
לכתיבתו של אשכול נבו התוודעתי לראשונה באחד מאותם מוספים ספרותיים הממלאים את עיתוני החג; מוסף כזה המחזיק פרק ראשון מספרים העתידים לצאת לאור בשנה שרק החלה; מין מוסף כזה שאחרי קריאת כל החדשות, המאמרים, הראיונות (המתבקשים) עם ראש הממשלה / שר הבטחון / הרמטכ"ל, הפרפראות – מוסף כזה שנשאר לסוף ובתוכו הפתעות והבטחות לחובבי הספרות באשר הם; מוסף שמסמנים בו את "הספרים שאקרא השנה", ואחר-כך שוכחים חלק מהם, חלק אחר נדחק מפאת ספרים אחרים שתפסו את תשומת הלב, ורק חלק קטן נחקק בזכרון, ועם צאת הספר לאור, נשלחת אליו היד, כמו מאליה, בחנות הספרים.
ספר כזה היה הראשון של נבו שהכרתי – ארבעה בתים וגעגוע; לא הראשון שהוציא לאור, אבל הראשון שקראתי, ואהבתי. וכהרגלי עם סופרים שאני אוהבת, אני נוטה לחזור אליהם.
משאלה אחת ימינה, הספר האחרון (עד כה) שיצא לאור בשנה שעברה צורף מיד לרשימת ה"צריך לקרוא" ומבצע חיסול המחסן של סטימצקי הביא אותו אלי (קצת באיחור, אבל זה לא כאילו שלא היה לי מה לקרוא עד עכשיו).
זהו סיפורה של חבורת גברים בשנות העשרים לחייהם, גברים הנושאים את חברותם מאז ימי בית הספר, וממשיכים בחברות זו גם בחייהם הבוגרים יותר. הנשים הנספחות לחייהם מוזכרות בשוליים, אלא אם כן הן עוזבות – ואז הן מקבלות, פתאום, מעמד מיתי.
זהו ספר על חיים פשוטים, של אנשים פשוטים, העוסקים במלאכת כפיים, איכרים, חוטבי עצים, כל אלה בארץ רחוקה, כמעט זרה, בלתי מוכרת
אבל החיים הללו אינם פשוטים, והאנשים הללו אינם פשוטים – ויש מאחורי הפשטות הזו סיפורים אחרים, חיים קצת יותר מורכבים מן הנראה לעין.
טרונד, המספר, נזכר איך בהיותו בן 15 יצא עם אביו למעין חופשת קיץ; "מעין" משום שהיתה בה עבודה רבה – לחטוב עצים בחלקתם, להעבירם לנהר ולהשיטם לשבדיה. אבל "חופשה" משום שהיתה מחוץ לביתם שבעיר, רק שניהם – חיזוק הקשר אב-בן, בילוי עם אנשים אחרים…
ובחופשה הזו פוגש טרונד את יון בן גילו ההופך להיות חברו, ובני משפחתו, ולאט לאט נפרשים בפנינו הקשרים שבין האנשים בתוך המשפחות ומחוצה להן, קשרים ההולכים אחורה ל"מלחמה" ההיא, עת חלקם פעלו במחתרת כנגד הכיבוש הגרמני, והפעילות הזו קרעה קרעים במעטה המשפחתי, קרעים שמעולם לא אוחו באמת.
זכי דאלי יהודי עיראקי בחר להשאר בעיראק ולא להגר עם כל משפחתו. זכי רוצה להיות "היהודי האחרון שישאר בבגדאד". חברו, ג'לאל (שפעם נקרא שלמה ומסרב להמשיך להקרא בשם זה), שאף הוא החליט שלא לצאת עם כל יהודי עיראק לישראל, אמר פעם: "מה הריצה הזאת לשם? כל המזרח התיכון, כולו, הוא מזבלה גדולה. מה העם להתרוצץ מערמת אשפה אחת לאחרת? כבר חמשת אלפים שנים זורקים אבנים אחד על השני. כולם טורפים את כולם, לא? … אני נשאר פה. חבל לי על המאמצים. זה אידיוטי לחצות גבול של מלחמות. פה נהרגים ושם נטבחים"
זכי, שהמלים הן כלי עבודתו מהלל ומשבח את הארץ שבה הוא חי, ועוצם עיניו לקורה בה באמת. כותב ומגיש תכנית טלויזיה פופולארית, ונהנה ממנעמי השכבה הגבוהה והעשירה; ידיד לאחד מבכירי השרות החשאי, ועל-כן מוגן במידה מסוימת מפני גחמת לבו של השלטון.
אשה מעונה, כמעט מתה, אילמת, מוטלת על סף ביתו באחד הימים והוא מביאה אל ביתו ומחיה אותה, למרות הסיכון, למרות מבטי השכנים, למרות כעסם.
סיפורים קצרים טיבם וטבעם שהם מוכרחים להיות מאד מדויקים, ואי אפשר להתפרס בהם למקומות שונים ולזמנים שונים, כי הכל צריך להיות מתומצת לתוך פחות (הרבה פחות) דפים ומלים.
אליס מנרו מצליחה במיומנות רבה ביותר לתמצת ולזקק כל סיפור וסיפור, ואף לפרוס את הסיפורים על פני זמנים שונים, ו"להריץ" את הקורא(ת) קדימה ואחורה בחיי הדמויות, וכל אלה מבלי לאבד מן הענין שבסיפור ואת ה"טוויסט" שבסופו של כמעט כל סיפור.
ולא אנשים מיוחדים הם גיבורי סיפוריה, או בעצם: גיבורות, כי מנרו מספרת לנו על נשים. נדמה שכל אחת מגיבורותיה נושאת עמה איזה חלק מחייה, מנשמתה של מנרו. וכולן כולן נשים רגילות, חלקן פשוטות, כולן מעיירות נידחות ושכוחות אל, מפינות שאיש, למעט תושביהן, לא מכיר; ולמרות זאת – לכל אחת מהן סיפור מיוחד משלה, כאילו כדי להוכיח שעם המלים ה"נכונות" כל אחד יכול להיות "סיפור".
רוב הסיפורים בספר, למעט שלושה, אין ביניהם קשר; שלושה סיפורים הינם סיפורה של ג'ולייט, בנקודות זמן שונות בחייה. אמנם כל סיפור כזה יכול לעמוד בפני עצמו, אולם נדמה שמשהו נפגם בהידוק והתימצות המאפיינים סיפורים קצרים, כי אפשר היה פתאום לפרוס את ההסטוריה הפרטית שלה, כך שבסיפור השלישי לא היה צורך באיזשהו רקע לדמות (אולי היתה צריכה "לפזר" את שלושת הסיפורים בין שאר הסיפורים ולא להביאם האחד אחר השני).
מלכת אנגליה, אליזבת השניה, במהלך אחד משיטוטיה בגן נתקלת בספריה ניידת, נכנסת לתוכה, פוגשת את אחד מנערי המטבח, לוקחת עמה ספר ו… מגלה את עולם הקריאה.
בהחזירה את הספר, בשבוע שלאחר מכן, היא נתקלת שוב באותו נער מטבח, ומכאן קצרה הדרך למינויו לתפקיד הממליץ ובוחר ספרי קריאה למלכה.
זו המסגרת לספרו של אלן בנט ("טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" – מי שטרם ראה את הסרט, כדאי לו לקחתו בדי.וי.די., או להמתין לאחת ההקרנות באחד מערוצי הסרטים ) מסגרת לאמירות קולעות ומשעשעות הן על הספרות והן על מוסד המלוכה:
".. מעולם לא גילתה עניין רב בקריאה. היא קראה, כמובן, כמו כולם, אבל את אהבת הספרים הותירה לאחרים. מדובר בתחביב, והאופי של תפקידה לא מתיר לה להיות בעלת תחביבים. .. תחביבים מחייבים העדפות ומהעדפות יש להימנע; העדפות מרחיקות אנשים… וחוץ מזה, בקריאה אין כל עשייה."
סיפורם של פליטים יהודים וינאיים שגלו מארצם, ברחו למען האמת, מפני השלטון הנאצי.. שהספיקו עוד לעבור הגבלות והשפלות שונות ומשונות, ששיאן בליל הבדולח, והיגרו לאנגליה.
בתחילה עוד גרו בלונדון, הנשים והילדים, כי את הגברים עצרו באיזה מחנה עד שיעברו חקירות ויוכח כי אינם מרגלים גרמנים שנטמעו בקרב הפליטים היהודים.. אחר כך התאחדו המשפחות (הקטנות למדי, בכל אחת אב, אם וילד אחד – שלא יכביד מדי, אבל כהתרסה כנגד ה"קמים עלינו לכלותינו").
אחר כך הגרו שוב, מאימת הבליץ, לאזורים הכפריים, ושם נתקלו באנטישמיות, כבושה אמנם, אך בכל זאת אנטישמיות, בקרב אנשים שעד בוא הפליטים מעולם לא פגשו יהודים בחייהם.
והילדים – שריד וזכר למשפחות שלמות שנרדפו בשל יהדותן, נאלצו ללכת לבתי ספר כלליים, בהם יש תפילה בכל בוקר, והחגים הנחגגים הינם חגי הנוצרים, והם נושאים עמם פתקי פטורים "מטעמי דת" מכל מיני עניינים, כמו תפילת הבוקר, או שיעורי אחר הצהריים בערב שבת, מרגישים מוקצים ומנודים עוד קצת.
את צבעוני ארבע אין לבקר מבעד לפריזמה ספרותית; צבעוני ארבע הוא קודם כל פרק מכונן בחייו הפרטיים של המחבר, אבל גם פרק בחיינו שלנו.
זכי דאלי יהודי עיראקי בחר להשאר בעיראק ולא להגר עם כל משפחתו. זכי רוצה להיות "היהודי האחרון שישאר בבגדאד". חברו, ג'לאל (שפעם נקרא שלמה ומסרב להמשיך להקרא בשם זה), שאף הוא החליט שלא לצאת עם כל יהודי עיראק לישראל, אמר פעם: "מה הריצה הזאת לשם? כל המזרח התיכון, כולו, הוא מזבלה גדולה. מה העם להתרוצץ מערמת אשפה אחת לאחרת? כבר חמשת אלפים שנים זורקים אבנים אחד על השני. כולם טורפים את כולם, לא? … אני נשאר פה. חבל לי על המאמצים. זה אידיוטי לחצות גבול של מלחמות. פה נהרגים ושם נטבחים"
סיפורים קצרים טיבם וטבעם שהם מוכרחים להיות מאד מדויקים, ואי אפשר להתפרס בהם למקומות שונים ולזמנים שונים, כי הכל צריך להיות מתומצת לתוך פחות (הרבה פחות) דפים ומלים.
סיפורם של פליטים יהודים וינאיים שגלו מארצם, ברחו למען האמת, מפני השלטון הנאצי.. שהספיקו עוד לעבור הגבלות והשפלות שונות ומשונות, ששיאן בליל הבדולח, והיגרו לאנגליה.