זהו סיפורם של סמי קליי וג'ו קוואליר יוצרים מופלאים של ספרי ודמויות קומיקס מופלאים עוד יותר.

 זהו סיפורו של ג'ו קוואליר בן למשפחה יהודית אמידה ומכובדת, שבנעוריו בפראג למד שיעורים בהמלטות ובקסמים מפיו של רב אמן ענק, והוא היחיד מבני משפחתו שנמלט משם ערב הגלייתם של היהודים כולם מפראג, הימלטות מופלאה ובלתי תיאמן – ביחד עם הגולם מפראג.

וזהו סיפורו של סמי קליי, בן דודו של ג'ו קוואליר, ילד יהודי נכה פוליו ממשפחה דלת אמצעים בניו-יורק, שאביו נודד במופעי וודוויל ברחבי אמריקה, מותיר אותו ואת אמו ואמה, עד שנתקבלה הודעה על מותו.

 וסיפורם של סמי קליי וג'ו קוואליר שנפגשים ערב אחד, עם הגעתו של קוואליר לאמריקה ולביתם, והם עוד נערים. ומכאן – זהו סיפורה של חברות מופלאה ואהבה רבה בין השניים – חברות המתחילה בזרות המתבקשת בין מי שזה מקרוב בא ועליו להתערות בשפה ובתרבות זרה לבין המקומי הדחוי הבורח מן המציאות אל ספרי הקומיקס.

  להמשך קריאת ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי – מייקל שייבון

"ספר זה חב את קיומו למוזיקה.." כך פותח שמעון אדף את ה"תודות" שבאחריתו של הספר "פנים צרובי חמה", ספר שאלמלא המלצתה של המוכרת בסטימצקי שבשינקין, כנראה שלא הייתי מגיעה אליו – ועל כך תודתי נתונה לה.

המוסיקה שליוותה את אדף בכתיבת הספר מפורטת ברשימה באחד הפרקים שבה – "הפודקאסט של אופיר" ולבושתי עלי להודות כי איני מכירה (לפחות על פי השם) אף לא שיר אחד מן הרשימה. אולי יהא עלי, יום אחד, לקרוא את הספר שוב, בליווי המוסיקה המדוברת.

 בשפה עשירה ונפלאה פורס אדף את סיפורה של אוֹרי אלחייני, בין חייה בעיירת הפיתוח נתיבות, הרחוקה כל כך וקרובה בו זמנית לכל המוכר לי (למרות המרחק הגיאוגרפי הקטן דווקא, בין עיירתה לקיבוצי), לבין חייה כבוגרת בתל-אביב.

 אורי מגלה, בגיל 12 לערך את חדוות הקריאה (כבר סיבה מצוינת לחבב אותה): "בחופשת הפסח, שבועיים לאחר מסיבת בת-המצווה, נולדה באורי תאוות הקריאה, ותאוות הכתיבה לא פיגרה אחריה, כזוג תאומות הפורצות מן הרחם וידה של אחת אחוזה בעקב אחותה, בצווארה."

להמשך קריאת פנים צרובי חמה – שמעון אדף

על הבדיון והמציאות – ואיך נדע להבדיל ביניהם? (ולמה בכלל זה חשוב?)

11 תיירים אמריקנים נעלמו במיאנמר – היא בורמה – במהלך טיול מאורגן; פשוט נעלמו.

ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" החל דיווחו כך:

 "מַנדאליי, 31 בדצמבר — בבר הנוצץ והממוזג של מלון "פגודת הזהב" מוצאים תיירים מפונקים מפלט מהלחות בעזרת קוקטיילים במחירים אמריקניים מופקעים. עם זאת איש אינו חוגג את תחילתה של השנה החדשה לנוכח הדיווחים על אחד־עשר אמריקנים, שהגיעו לסיור אמנות בבורמה ונעדרים כמעט שבוע בנסיבות "חשודות". אורחי המלון החרדים מחליפים ביניהם שמועות, החל בהברחת סמים וכלה בחטיפת הנעדרים ובהחזקתם כבני ערובה בידי ה"נאטים" — רוחות מזיקות על פי האמונה הבורמזית שמנוחתן הופרעה."

 על הסיפור הזה מפתחת אמי טאן את סיפורה, המושמע כולו מפיה של מארגנת הטיול, שהספיקה למות (להרצח?) קצת לפני שיצא לדרך, ועל כן מספרת אותו דרך "מדיום". מאחר שמתה, מלווה רוחה של המנוחה את הקבוצה לאורך כל הטיול, כולל יכולת לקרוא את מחשבותיהם של חברי הקבוצה והמלווים והמדריכים, ולהביאם בפנינו.

 והסיפור מרתק למדי – קבוצת אמריקנים עשירים למדי (שהרי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו טיול שכזה) בני כל מיני צבעים וגילאים יוצאת לטיול חג המולד לסין ומשם לבורמה.

להמשך קריאת להציל דגים מטביעה – אמי טאן

אשה פוגשת איש שהיה אהוב נעוריה, ונפרדו ולא הוחלפה ביניהם מלה מאז, ועתה הם יחד, במקרה, יושבים יחדיו בטיסה ארוכה ארוכה….

 כך נפתח הספר, כך נפתחת העלילה של טיסת יום.

 נטע, בוגרת / שורדת קיבוץ, בנתה לה חיים בעיר, ופעם בשנה היא טסה לפגוש את אחותה שבנתה לה בית בארצות הברית; נטע שחיי הנישואין שלה לאיש שלמענו עזבה את אהבת נעוריה (זה שתיכף תפגוש במושב שלידה) מקרטעים במידת מה, כמו הרבה נישואין שלאיש מן הצדדים אין כח או אומץ לבחור לסיימם, או לפחות להטותם למסלול אחר, והם נמשכים בכח האינרציה עוד ועוד ועוד…

 נטע דווקא פוגשת נישואין שהסתיימו במסגרת עבודתה, היא פקידת סעד הממונה מטעם בתי המשפט במקרים של ויכוחים על הסדרי אפוטרופסות ומשמורת והסדרי ראיה… והיא פוגשת את כל הכעסים והשנאות המהווים חלק (כמעט תמיד) בלתי נפרד מאותם ויכוחים.

  להמשך קריאת טיסת יום – אורית שחם-גובר

פרופסור פבריקנט, בן למשפחת סוחרים אמידה, במזרח אירופה של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים, בוחר בקריירה משונה במקצת – הקמת קבוצת תיאטרון שכל משתתפיה תהינה נערות יתומות בעלות כשרונות מסוימים: שירה, משחק.

 והקבוצה מצליחה למדי, והיא מוכרת בכל העולם היהודי וגם קצת אצל הגויים, ויש להן לנערות, ואחר-כך לנשים, פרנסה נאה למדי.

 עם מותו של הפרופסור, הריהו מוריש את מרבית הונו לאחיינו הנחבא אל הכלים, למורת רוחה של גיסתו, אמו של היורש – שתעשה הכל כדי לטרפד את רצונו האחרון של המנוח ולהעביר את הירושה אליה.

זהו סיפור המסגרת, ומתחתיו – עולם שלם שהיה ואיננו עוד: עולם של תרבות יהודית וחיים יהודיים במזרח אירופה של טרם מלחמת העולם השניה; עולם שכולו כמעט נכחד ואיננו.

 ירמי פינקוס – מאייר בדרך כלל, מצייר במלים (ובקצת איורים נלווים) עולם צבעוני, חי, מצחיק, עצוב, וכל כך יפה מצייר שהריחות והקולות והמראות צולחים את מחסום השנים והמרחק ומגיעים מ"שם" שהיה ואיננו עוד.

להמשך קריאת הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט – ירמי פינקוס

 20 שנותיה הראשונות של המדינה היהודית מסופרות על ידי דמויות שונות שהיו, או היו יכולות להיות, או כמעט היו, כל שנה והאיש או האשה שלה; ביניהם: אודים מוצלים, אנשי בטחון ובטחון חשאי, מרוקאי ותימני, מאנשי ההתישבות העובדת והעירונית, ואף נציגיהם הפוליטיים, או קרוביהם.

איש איש וסיפורו – על יד ההיסטוריה המוכרת לנו, סיפורים שאולי היו ואולי לא, השופכים אור אחר על מה שקרה ומה שהיה, ויותר מכך – על מה שיכול היה להיות אילו רק…

 סיפורים שלא סופרו על ידי מי שליוו את ההיסטוריה מן הצד; אולי רק משל היו, ובכל זאת – כל איש או קטע יומן או סיפור נשמע כאילו אכן היה.

 ומעל כל אלה מרחפות דמויות מפתח בתולדות עם ישראל במדינתו – איסר הראל, לוי אשכול, משה דיין, יגאל אלון ומעל כולם – הדמות הפותח וסוגרת (דרך "שליחים") את הספר – דוד בן-גוריון (אילו רק היה נישא הנאום הזה, שבסיפא של הספר, ואילו רק היתה ההיסטוריה פונה בנתיב המסומן באותו נאום – הסיפור שלנו היה שונה לחלוטין)

להמשך קריאת לפיכך נתכנסנו – יוסי שריד

יורם קניוק מת

וחזר אחרי ארבעה חודשים  כדי לספר איך היה

והיה מעניין; ספר שלם שהוא זרם תודעה אחד בין דמדומים והזיות וחזרה למציאות וחזרה להזיות וחוזר חלילה; בין עבר לבין הווה, בין כאב למשככי כאבים… ואין כל הפרדה בין העכשיו לאז, והכל בעיניו של הכותב.

 נושך ובועט ואוהב ומלטף בו בזמן, יהודי חילוני למהדרין, שנזכר בצורך שלנו, של כולנו, לאיזה משהו מאחד, ומאחר שבראשו עובר כל הזמן לופ אינסופי של שירי ארצישראל, הרי ש"בין אם זה קרה ובין אם לא , השירה שלנו יחד בארץ הזאת היא מין דבק. דת. היא בית כנסת."

להמשך קריאת על החיים ועל המוות – יורם קניוק