סמסון גרין נמצא משוטט במדבר מבלי לדעת מיהו ומאין בא. בבית החולים גילו כי יש לו איזה גידול , כנראה שפיר, בראשו, גידול שמחק חלקים מזכרונו, כולל הידע לגבי זהותו.
הוצאת הגידול אינה מסייעת, לפחות בכל הקשור לזכרון, כל מה שסמסון ידע מאז גיל 12 נמחק כליל; הוא לא זכר כי האשה היפה והעצובה הזו לידו היא אשתו מזה עשר שנים, הוא לא זכר כי אמו הלכה לעולמה לפני חמש שנים, לאחר מחלה קשה, הוא לא זכר כי הוא מרצה באוניברסיטה, שלא לדבר על כל מה שלמד… ראשו הפך למקום "נקי" שיכול פתאום להכיל מחדש הכל.
מראות חדשים נקלטים בחדות ובבהירות, ויש מקום לזרם מחשבות מסביבם, עובדות חדשות נלמדות… אבל סמסון גרין הוא איש אחר.
הרופאים כמובן, אובדי עצות; הם לא בדיוק מכירים מקרים דומים, של אנשים שבמקום זכרון יש להם חלל אחד גדול, שמתמלא בזכרונות חדשים. סמסון גם הופך זר לאשתו, והיא מלכתחילה זרה לו… והם הולכים ומתרחקים זה מזו, בצער ובכאב – אבל מתרחקים.
לסמסון ניתנת הבחירה – להיות מי שהיה, דהיינו ללמוד את זכרונו מחדש, לאכלס את מוחו בזכרונות שישמע מסביבתו, עד שיהיה, אולי, העתק דהוי של מי שהיה פעם…
או אולי להפוך לאחר; להשתמש באבדן הזכרון הזה שנכפה עליו, ולהיות אדם אחר – מחדש.
או אולי, לקחת חלק באיזה ניסוי מסתורי, שנעשה במימון המדינה, ועוסק בתפקוד הזכרון.
ספר רגיש, אינטימי כמעט, כתוב ביד אוהבת.
מומלץ
אדם נכנס לחדר – ניקול קראוס. תרגום: ארז אשרוב. הוצאת מחברות לספרות (270 עמודים)
אני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.
לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.
תמיד פלורה פותח צוהר לעולם הזה, שלא הכרתי עד שבגרתי, ומכריח אותי להסתכל על מה היה אז, לא דרך מחקר של הסטוריון או סוציולוג, אלא דרך החיים היומיומיים.
אלה מגיעה לבית אביה – חמש שנים לאחר מותו – כדי לעשות בו סוף סוף סדר ולפנות את הדירה. בהגיעה היא מוצאת מגירה נעולה המכילה מכתבים הממוענים אליה; מכתבים שכתב אביה במשך השנים – ובהם סיפור משפחתו, ובעיקר סיפורה של פלורה, אחותו הגדולה המתה, שאלה נקראה על שמה פעם (עד שבחרה, בבגרותה, לשנות את שמה).
פלורה היתה אשה גדולה, גדולה בממדיה וגדולה מהחיים; היא היתה למספר, אביה של אלה-פלורה, שהיה אחיה הקטן, לא רק אחות גדולה אלא גם תחליף אם. היא הובילה אותו למקומות שאמה השותקת מול האב המשפיל והמקטין כל מי שמולו, מכה את ילדיו, והם שונאים אותו גם שנים רבות אחר מותו, למקומות שאותה אם לא ידעה שישנה וממילא לא יכלה להובילו בשביליהם. פלורה מסרבת להשלים עם ה"משבצת" המיועדת לה, אינה שותקת לאיש: לא לאביה, לא לאחיה, לא לבעליה (היו לה שנים), לא למרצים באוניברסיטה ולמנחה הדוקטורט שלה (מה שכמובן עולה לה בקביעות שהיתה יכולה להיות לה), לא לשוטרים, לא לפקידי המימשל, לאיש אינה מניחה להכתיב את חייה.
אל הספר הזה הגעתי באיחור. זמן רב לאחר שנקנה – משום שבכל פעם שלקחתי אותו ליד, הנחתי חזרה – נראה לי כבד מדי, מדכא מדי. נראה שעכשיו הגיע הזמן שלו גם.
"כל משפחה אומללה לפי דרכה" ומשפחת דיאש, משפחתה של המספרת, תושבת מחוז נידח בפורטוגל, אומללה בהחלט! אבי המשפחה שהקים ובנה אחוזה לשכן בה את כל בניו (והיו לו לא מעט) נאלץ לראותם עוזבים אחד אחד, בעקבות הבן הצעיר הפוחז- וואלטר, שעזב ראשון.
וואלטר זה, נוכח נעדר כל חייה של המספרת, הוא כנראה אביה, שהותיר את אמה הרה (או כך מספרים, לפחות) והיא נישאה בלית ברירה לאח הבכור, האחראי, השקול, הנכה. זה שיישאר עד סוף ימיו של אבי המשפחה בקרבתו, היחיד מכל הבנים.
וואלטר זה מפציע פעמיים בחייה של בתו / אחייניתו, וכל ביקור משאיר בה את חותמו, והיא נושאת חותם זה כמכוות אש כל ימיה.
זהו סיפור על העדר ועל זכרון ותעתועי זכרון – מה אמת ומה לא? מה משתמע מענין זה או אחר? מה חושבים אנשים?
הרבה כאב יש בו בספר הזה, והוא כתוב (ומתורגם) נפלא.
מומלץ
נוכח שמיכת החייל – לידיה ז'ורז'. תרגום: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה (203 עמודים)
"ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, אנו מציעים לכם מספר הערות פתיחה כשאתם ניצבים כך בשערי קיומכם המתחדש. אנו מבטיחים שלא נכביר מילים ונציין רק את הנחוץ לידיעתכם כדי שתוכלו להשיג את המיטב מהעולם הנוכחי ותפיקו את מרב ההנאה ממותכם."
ולאחר ההקדמה הזו באים כללי התנהגות וביאורים על העולם הזה, אליו התעורר בן מנדלסון לאחר שהתאבד ביום הולדתה של אשתו המנוחה, שהלכה לעולמה בתאונה מוזרה כשנה וחצי לפני כן.
אין גן-עדן, אין גיהנום, יש עולם אחר, אליו הולכים כולם אחרי שהם מתים. והעולם הזה מלא בהפתעות – פרי דמיונו המופלא של טושה-גפלה: ניתן לנדוד בו בין המאות, לפגוש אנשים שתמיד רצינו לפגוש, אלא שהלכו לעולמם לפני שנולדנו, יוצרים יכולים לכתוב (אם רק ירצו) יצירות חדשות; אפשר להתאחד עם אהובינו, לזמן קצר או ארוך או אפילו לנצח; אפשר למצוא סיבות חדשות לחיות (בעצם, למות) למענן, להגדיר מחדש את החוקים הפרטיים ועוד ועוד…
ג'ייקוב הוא איש זקן, בן תשעים או תשעים ושלוש; הוא לא זוכר איזו שנה זו, אז הוא לא בטוח בן כמה הוא. אבל הוא כן זוכר את חייו עד כה, ולמה הוא כאן בבית האבות – כי אף אחד מבניו או בנותיו (ויש לו חמישה כאלה) או צאצאיהם (הוא כבר לא בטוח כמה בדיוק יש) לא הסכים שיעבור אליו.
יותר טוב יהיה לך שם! זה לא בית אבות – זה דיור מוגן! (מכירים?) אז הוא שם.
והאחיות והמטפלים, אפילו הרופאה, כולם מתיחסים אליו כאל מי שלא ממש מבין, שצריך טיפול כמו ילד קטן, שלא מסוגל לאכול אוכל מוצק, שאפשר לכפות עליו תרופות – כי הוא לא רגוע איכשהו לא יכולתי שלא לחשוב על בית האבות שבו ביקרתי במשך השנים האחרונות – פעם בחודש כדי להנעים את זמנם – ורובם היו אחרי שבץ כזה או אחר, רובם בכסאות גלגלים, כולם אכלו עם סינרים, כולם היו "סיעודיים", ואל כולם כולם דיברו כמו אל ילדים בגן.
כן, ג'ייקוב מתקומם כנגד יחס כזה, ובצדק, ורק אחות אחת מבינה לליבו.
קרקס המגיע בסמוך לבית האבות מזכיר לג'ייקוב את חייו, עת הצטרף לקרקס בתקופת השפל הכלכלי באמריקה. החיות היו חשובות מן האנשים, וזכו לאוכל ומגורים טובים מהם.
במדינה אחת ביום אחד חדלו האנשים למות! ככה פתאום חדלו. המוות חדל להופיע ולקחת אליו אנשים חולים, פצועים, קשישים, ירויים, ילדים, יולדות כולם כולם נשארו בחיים.
ואם לרגע אחד נראה כאילו נס גדול התרחש, הרי שלא כך הוא – כי החולים נשארו חולים, והגוססים המשיכו לגסוס, והפצועים נשארו פצועים ודואבים.
רק שאף אחד לא מת.
בתי האבות נתמלאו עוד ועוד, משום שלא היו בהם חילופין טבעיים: אנשים מתים ובמקומם באים קשישים אחרים, וחוזר חלילה… בתי החולים נמלאו עד אפס מקום; המסדרונות, חדרי הארונות, הקפטריות, החדרים של חומרי הניקוי.
בסופו של דבר הוחלט לשלוח את הגוססים הביתה, משום שבתי האבות ובתי החולים לא יכולים היו לסייע, ולגסוס עד אין סוף אפשר גם בבית – לא?
טוב, זה קשה ומעיק על אלה הממשיכים לחיות חיים רגילים, אבל אין ברירה.
כי המוות חדל.
כך, ביום אחד.
גם הקברנים איבדו באחת את מקור מחייתם, כי לפתע לא היה את מי לקבור, ונאלצו לעשות הסבה לקבורת בעלי חיים; אפילו הצליחו להעביר תיקון בחוק כי יש לקבור את חיות המחמד קבורה מכובדת (כי החיות, משום מה המשיכו למות).
פעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.
אחרי "עיין ערך אהבה" החלטתי להדיר עיני מספריו של גרוסמן למבוגרים.. לילדים ונוער דווקא אהבתי מאד: "השפה המיוחדת של אורי" נקנה לבני, "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" נקנו לילדים בשנות נעוריהם, ו"אח חדש לגמרי" נקנה לא כל כך מזמן לנכד הגדול כשנולד לו אח קטן.
וכך התנהלנו לנו, גרוסמן ואני, בשני מסלולים מקבילים – הוא כותב ספרים, ואני לא קוראת.
עד שבא "אשה בורחת מבשורה" ובתי "דחפה" אותו לידי ואמרה לי: קראי!! אבל זה גרוסמן אמרתי, "קראי!!" אמרה, "צריך".
אז קראתי – ואהבתי כפי שכבר הרבה זמן לא אהבתי כך ספר, וכל ספר שבא אחריו הושווה לו מיד, ונוצר מין רף גבוה שכזה שאליו צריך לשאוף…
ומה יותר טבעי מאשר לקחת ליד את "ספר הדקדוק הפנימי" שהומלץ כאן כל כך?
סמסון גרין נמצא משוטט במדבר מבלי לדעת מיהו ומאין בא. בבית החולים גילו כי יש לו איזה גידול , כנראה שפיר, בראשו, גידול שמחק חלקים מזכרונו, כולל הידע לגבי זהותו.
אל הספר הזה הגעתי באיחור. זמן רב לאחר שנקנה – משום שבכל פעם שלקחתי אותו ליד, הנחתי חזרה – נראה לי כבד מדי, מדכא מדי. נראה שעכשיו הגיע הזמן שלו גם.
"ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, אנו מציעים לכם מספר הערות פתיחה כשאתם ניצבים כך בשערי קיומכם המתחדש. אנו מבטיחים שלא נכביר מילים ונציין רק את הנחוץ לידיעתכם כדי שתוכלו להשיג את המיטב מהעולם הנוכחי ותפיקו את מרב ההנאה ממותכם."
פעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.