"בחיים הטרגדיה איננה צעקה אחת מתמשכת. הטרגדיה מכילה את כל מה שהוביל אליה. שעות חסרות חשיבות זו אחר זו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ואז הרגע הפתאומי: נעיצת הסכין, התפוצצות הפגז, צניחת המכונית מהגשר." (עמ' 473 – 474)
וכך נפתח הספר – בצניחת מכונית מהגשר… ואחר כך בא סיפורם של השעות, הימים והשנים שהובילו לצניחת המכונית מן הגשר.
זהו סיפורה של אייריס גריפן-צ'ייס, המספרת את תולדות חייה ותולדות משפחתה והאירועים שמסביב, והאירועים שבעולם.
זהו גם סיפור זקנתה של אייריס גריפן-צ'ייס; הזיקנה האכזרית התולשת יום יום ושעה שעה עוד יכולת, עוד פיסת בריאות; אבל אייריס צ'ייס מוכרחה להמשיך לספר.
והסיפור השלישי הוא סיפורם של איש אחד, נמלט מפני החוק ככל הנראה, ואהובתו, המתגנבת אליו מדי פעם למקום המקלט הנוכחי.. והוא מספר לה את סיפורה של העיר סאקייל נורן שנחרבה והטקסים שליוו את חיי אנשיה, כאלה שבהם אין ערך לחייהם של הפחותים באנשים, שנערותיה מוקרבות לאלים, שנעריה אורגים שטיחים בחשיכה עד שהם מתעוורים, חברה המשקפת חברות קדומות בתולדות האדם.
כל מי שנסע אי פעם במרחבים האינסופיים שבארצות הברית של אמריקה, מכיר אותם בתים הבנויים ב"אמצע שומקום", שמסביבם רק עצים ויערות, וכביש שבו עברת הרגע… בכל פעם שעברתי ליד בית כזה תמיד עלתה בי המחשבה "למה הם צריכים לחיות כל כך רחוק מאנשים אחרים? מה יש להם להסתיר מאחורי הקירות? מאחורי העצים?"
אבל לא צריך לגור בבדידות מזהרת כדי שהרוע יתגנב ויהיה נוכח; אפשר גם בעיר המנוכרת, ואפשר אפילו בקהילה קטנה; קהילה כמו זו שבסנטראליה – בסיס חיל האויר המלכותי הקנדי, מגורי משפחות. מגורי המשפחות דומים בכל הארצות, כדי שאפשר יהיה מיד לדעת איזה חדר יהיה של מי, איפה לתלות את התמונות, שהוילונות יתאימו בדיוק… והאנשים אותם אנשים: בעלים – קצינים בצבא בדרך כלל, ונשים עקרות בית, אמהות, הלומדות לקנן במהירות בכל מקום אליו עוברים, כדי שלבעלים ולילדים יהיה בית.
סנטראליה הוא המקום אליו עוברים מדלן, אחיה הבכור מייק, אמה ואביה, והוא המקום שבו מתרחש הרצח – זה הפותח את הספר.. כך בתוך השלווה הגדולה נרצחת ילדה אחת…
ואז חוזרים אחורה – אל יום ההגעה לבסיס, למגורי המשפחות, אל ההתערות בחברה, הן של ההורים הן של הילדים, אל התאורים המדוקדקים, עד צבע הצעצועים והמצעים, הבגדים, העצים – תאורים שבספרים אחרים משעממים לעתים, אבל לא כאן; מקדונלד מצליחה להיות מרתקת אף בתיאורים הפסטורליים הבנאליים ביותר. כי בתוך הפסטורליה מסתתר סוד מרושע; בעצם הרבה יותר מסוד מרושע אחד: ישנו העולם החיצון, המלחמה הקרה, האיום בקובה שאולי אולי תהיה מלחמת עולם שלישית, אבל לילדים לא ממש מספרים, רק מכינים אותם ל"יום שאחרי הפצצה" – אבל למה ההורים באמת מודאגים? זה סוד, שלא להדאיג את הילדים!
בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה הארורה ההיא, שביני לביני סימנה את קו השבר, את "אחרי המבול".
או כדברי גוטפרוינד: "אחרי המלחמה מיסגר הזכרון את כל מה שעשינו, את כל מה שקרה ברגעים השאננים שלפני, בערב ובבוקר שבו כבר היה ידוע שהעולם השתנה לתמיד, ורק אנחנו לא ידענו."
זהו סיפורם של בני שיכון אחד בחיפה, שיכון ארוך עם מספר כניסות, שמתגוררים בו בני כל העדות, ובכל משפחה ילד אחד או שניים או שלושה, וכולם חיים זה בביתו של זה, ומכירים את כל הסיפורים של כל משפחה בנפרד; או שלא מכירים – כי לכל משפחה יש הסטוריה משלה שלא תמיד מספרים לכולם…
המספר, בן יחיד, שהוריו שותקים ביניהם בדרך כלל, או מתווכחים ויכוחים מרים אם הגשם האחרון היה היורה או לא… וכך הוא מתאר:
"טרם הבנתי אז את הדיוק הגבישי הזה, המבנה ההנדסי המורכב של נישואים לנצח. כמו שני גלגלי שיניים במעגלים נפרדים, כל אחד על צירו, נוגעים זה בזה, מניעים זה את זה, לא מפריעים. ארוחותיו של אבא תמיד הוגשו בזמן, חשבונותיה של אמא תמיד שולמו. כשהיה לאמא אירוע חברתי אבא תמיד הופיע כבן זוג, כשקם בבוקר תמיד מצא בגדים נקיים ומגוהצים על כיסאו."
את צבעוני ארבע אין לבקר מבעד לפריזמה ספרותית; צבעוני ארבע הוא קודם כל פרק מכונן בחייו הפרטיים של המחבר, אבל גם פרק בחיינו שלנו.
אי שם, במלחמה ההיא שאז לא נקראה מלחמה, ורק אחרי זמן ניתן לה שמה – מלחמת ההתשה – נפל מטוס הקרב של גיורא רום בתוך שטח מצרים. הטייס צנח ונאסף לבית החולים ולכלא – לחקירות, לצינוק וחוזר חלילה.
הספר הוא סיפורו של הפחד והכאב ובעיקר חוסר התקוה כשהלא נודע נוכח כל הזמן; הלא נודע מה יהיה מחר, או בעוד שעה, אובדן העצמיות, ושוב הפחד, החרדה – והיכולת להודות בכל אלה. השבי שמלווה גם שנים אחרי, גם כשהחיים נמשכים כאילו כלום לא קרה.
אבל קרה! גם אם מדחיקים.
ועוד בספר – הידיעה שהמדינה ששלחה גם תחזיר (מין שביב תקווה שכזה, שפעם היה ברור ומובן מאליו), החובה הברורה לעשות ולקחת חלק בעשייה אם צריך, היות החלק מן הקולקטיב שהוא המדינה – ציונות בלי מרכאות..
אולי כי פעם לא צריך היה מרכאות.
הספר מומלץ כמסמך המציג תקופה מסוימת בעברנו, צורת חשיבה מסוימת שכיום כבר לא ממש מוצאים; למרות שהמחבר אינו סופר – הרי שכתיבתו קולחת ומרתקת.
וגם גילוי נאות: את סיפורו של גיורא רום שמעתי פעם, עת נכחתי בכנס של בני מחזורו מבית הספר, סיפור מן הצד של החברים הדואגים דוקא, ולא מצידו, כך שהקריאה בספר השלימה במידה מסוימת סיפור שכבר שמעתי פעם.
צבעוני ארבע – גיורא רום. הוצאת ידיעות ספרים(187 עמודים)
לכתיבתו של אשכול נבו התוודעתי לראשונה באחד מאותם מוספים ספרותיים הממלאים את עיתוני החג; מוסף כזה המחזיק פרק ראשון מספרים העתידים לצאת לאור בשנה שרק החלה; מין מוסף כזה שאחרי קריאת כל החדשות, המאמרים, הראיונות (המתבקשים) עם ראש הממשלה / שר הבטחון / הרמטכ"ל, הפרפראות – מוסף כזה שנשאר לסוף ובתוכו הפתעות והבטחות לחובבי הספרות באשר הם; מוסף שמסמנים בו את "הספרים שאקרא השנה", ואחר-כך שוכחים חלק מהם, חלק אחר נדחק מפאת ספרים אחרים שתפסו את תשומת הלב, ורק חלק קטן נחקק בזכרון, ועם צאת הספר לאור, נשלחת אליו היד, כמו מאליה, בחנות הספרים.
ספר כזה היה הראשון של נבו שהכרתי – ארבעה בתים וגעגוע; לא הראשון שהוציא לאור, אבל הראשון שקראתי, ואהבתי. וכהרגלי עם סופרים שאני אוהבת, אני נוטה לחזור אליהם.
משאלה אחת ימינה, הספר האחרון (עד כה) שיצא לאור בשנה שעברה צורף מיד לרשימת ה"צריך לקרוא" ומבצע חיסול המחסן של סטימצקי הביא אותו אלי (קצת באיחור, אבל זה לא כאילו שלא היה לי מה לקרוא עד עכשיו).
זהו סיפורה של חבורת גברים בשנות העשרים לחייהם, גברים הנושאים את חברותם מאז ימי בית הספר, וממשיכים בחברות זו גם בחייהם הבוגרים יותר. הנשים הנספחות לחייהם מוזכרות בשוליים, אלא אם כן הן עוזבות – ואז הן מקבלות, פתאום, מעמד מיתי.
זהו ספר על חיים פשוטים, של אנשים פשוטים, העוסקים במלאכת כפיים, איכרים, חוטבי עצים, כל אלה בארץ רחוקה, כמעט זרה, בלתי מוכרת
אבל החיים הללו אינם פשוטים, והאנשים הללו אינם פשוטים – ויש מאחורי הפשטות הזו סיפורים אחרים, חיים קצת יותר מורכבים מן הנראה לעין.
טרונד, המספר, נזכר איך בהיותו בן 15 יצא עם אביו למעין חופשת קיץ; "מעין" משום שהיתה בה עבודה רבה – לחטוב עצים בחלקתם, להעבירם לנהר ולהשיטם לשבדיה. אבל "חופשה" משום שהיתה מחוץ לביתם שבעיר, רק שניהם – חיזוק הקשר אב-בן, בילוי עם אנשים אחרים…
ובחופשה הזו פוגש טרונד את יון בן גילו ההופך להיות חברו, ובני משפחתו, ולאט לאט נפרשים בפנינו הקשרים שבין האנשים בתוך המשפחות ומחוצה להן, קשרים ההולכים אחורה ל"מלחמה" ההיא, עת חלקם פעלו במחתרת כנגד הכיבוש הגרמני, והפעילות הזו קרעה קרעים במעטה המשפחתי, קרעים שמעולם לא אוחו באמת.
זכי דאלי יהודי עיראקי בחר להשאר בעיראק ולא להגר עם כל משפחתו. זכי רוצה להיות "היהודי האחרון שישאר בבגדאד". חברו, ג'לאל (שפעם נקרא שלמה ומסרב להמשיך להקרא בשם זה), שאף הוא החליט שלא לצאת עם כל יהודי עיראק לישראל, אמר פעם: "מה הריצה הזאת לשם? כל המזרח התיכון, כולו, הוא מזבלה גדולה. מה העם להתרוצץ מערמת אשפה אחת לאחרת? כבר חמשת אלפים שנים זורקים אבנים אחד על השני. כולם טורפים את כולם, לא? … אני נשאר פה. חבל לי על המאמצים. זה אידיוטי לחצות גבול של מלחמות. פה נהרגים ושם נטבחים"
זכי, שהמלים הן כלי עבודתו מהלל ומשבח את הארץ שבה הוא חי, ועוצם עיניו לקורה בה באמת. כותב ומגיש תכנית טלויזיה פופולארית, ונהנה ממנעמי השכבה הגבוהה והעשירה; ידיד לאחד מבכירי השרות החשאי, ועל-כן מוגן במידה מסוימת מפני גחמת לבו של השלטון.
אשה מעונה, כמעט מתה, אילמת, מוטלת על סף ביתו באחד הימים והוא מביאה אל ביתו ומחיה אותה, למרות הסיכון, למרות מבטי השכנים, למרות כעסם.
"בחיים הטרגדיה איננה צעקה אחת מתמשכת. הטרגדיה מכילה את כל מה שהוביל אליה. שעות חסרות חשיבות זו אחר זו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ואז הרגע הפתאומי: נעיצת הסכין, התפוצצות הפגז, צניחת המכונית מהגשר." (עמ' 473 – 474)
כל מי שנסע אי פעם במרחבים האינסופיים שבארצות הברית של אמריקה, מכיר אותם בתים הבנויים ב"אמצע שומקום", שמסביבם רק עצים ויערות, וכביש שבו עברת הרגע… בכל פעם שעברתי ליד בית כזה תמיד עלתה בי המחשבה "למה הם צריכים לחיות כל כך רחוק מאנשים אחרים? מה יש להם להסתיר מאחורי הקירות? מאחורי העצים?"
בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה הארורה ההיא, שביני לביני סימנה את קו השבר, את "אחרי המבול".
את צבעוני ארבע אין לבקר מבעד לפריזמה ספרותית; צבעוני ארבע הוא קודם כל פרק מכונן בחייו הפרטיים של המחבר, אבל גם פרק בחיינו שלנו.
זכי דאלי יהודי עיראקי בחר להשאר בעיראק ולא להגר עם כל משפחתו. זכי רוצה להיות "היהודי האחרון שישאר בבגדאד". חברו, ג'לאל (שפעם נקרא שלמה ומסרב להמשיך להקרא בשם זה), שאף הוא החליט שלא לצאת עם כל יהודי עיראק לישראל, אמר פעם: "מה הריצה הזאת לשם? כל המזרח התיכון, כולו, הוא מזבלה גדולה. מה העם להתרוצץ מערמת אשפה אחת לאחרת? כבר חמשת אלפים שנים זורקים אבנים אחד על השני. כולם טורפים את כולם, לא? … אני נשאר פה. חבל לי על המאמצים. זה אידיוטי לחצות גבול של מלחמות. פה נהרגים ושם נטבחים"