סיפורים קצרים טיבם וטבעם שהם מוכרחים להיות מאד מדויקים, ואי אפשר להתפרס בהם למקומות שונים ולזמנים שונים, כי הכל צריך להיות מתומצת לתוך פחות (הרבה פחות) דפים ומלים.

אליס מנרו מצליחה במיומנות רבה ביותר לתמצת ולזקק כל סיפור וסיפור, ואף לפרוס את הסיפורים על פני זמנים שונים, ו"להריץ" את הקורא(ת) קדימה ואחורה בחיי הדמויות, וכל אלה מבלי לאבד מן הענין שבסיפור ואת ה"טוויסט" שבסופו של כמעט כל סיפור.

 ולא אנשים מיוחדים הם גיבורי סיפוריה, או בעצם: גיבורות, כי מנרו מספרת לנו על נשים. נדמה שכל אחת מגיבורותיה נושאת עמה איזה חלק מחייה, מנשמתה של מנרו. וכולן כולן נשים רגילות, חלקן פשוטות, כולן מעיירות נידחות ושכוחות אל, מפינות שאיש, למעט תושביהן, לא מכיר; ולמרות זאת – לכל אחת מהן סיפור מיוחד משלה, כאילו כדי להוכיח שעם המלים ה"נכונות" כל אחד יכול להיות "סיפור".

 רוב הסיפורים בספר, למעט שלושה, אין ביניהם קשר; שלושה סיפורים הינם סיפורה של ג'ולייט, בנקודות זמן שונות בחייה. אמנם כל סיפור כזה יכול לעמוד בפני עצמו, אולם נדמה שמשהו נפגם בהידוק והתימצות המאפיינים סיפורים קצרים, כי אפשר היה פתאום לפרוס את ההסטוריה הפרטית שלה, כך שבסיפור השלישי לא היה צורך באיזשהו רקע לדמות (אולי היתה צריכה "לפזר" את שלושת הסיפורים בין שאר הסיפורים ולא להביאם האחד אחר השני).

  להמשך קריאת בריחה – אליס מנרו

 מלכת אנגליה, אליזבת השניה, במהלך אחד משיטוטיה בגן נתקלת בספריה ניידת, נכנסת לתוכה, פוגשת את אחד מנערי המטבח, לוקחת עמה ספר ו… מגלה את עולם הקריאה.

 בהחזירה את הספר, בשבוע שלאחר מכן, היא נתקלת שוב באותו נער מטבח, ומכאן קצרה הדרך למינויו לתפקיד הממליץ ובוחר ספרי קריאה למלכה.

 זו המסגרת לספרו של אלן בנט ("טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" – מי שטרם ראה את הסרט, כדאי לו לקחתו בדי.וי.די., או להמתין לאחת ההקרנות באחד מערוצי הסרטים ) מסגרת לאמירות קולעות ומשעשעות הן על הספרות והן על מוסד המלוכה:

".. מעולם לא גילתה עניין רב בקריאה. היא קראה, כמובן, כמו כולם, אבל את אהבת הספרים הותירה לאחרים. מדובר בתחביב, והאופי של תפקידה לא מתיר לה להיות בעלת תחביבים. .. תחביבים מחייבים העדפות ומהעדפות יש להימנע; העדפות מרחיקות אנשים… וחוץ מזה, בקריאה אין כל עשייה."

  להמשך קריאת הקוראת המלכותית – אלן בנט

 סיפורם של פליטים יהודים וינאיים שגלו מארצם, ברחו למען האמת, מפני השלטון הנאצי.. שהספיקו עוד לעבור הגבלות והשפלות שונות ומשונות, ששיאן בליל הבדולח, והיגרו לאנגליה.

 בתחילה עוד גרו בלונדון, הנשים והילדים, כי את הגברים עצרו באיזה מחנה עד שיעברו חקירות ויוכח כי אינם מרגלים גרמנים שנטמעו בקרב הפליטים היהודים.. אחר כך התאחדו המשפחות (הקטנות למדי, בכל אחת אב, אם וילד אחד – שלא יכביד מדי, אבל כהתרסה כנגד ה"קמים עלינו לכלותינו").

 אחר כך הגרו שוב, מאימת הבליץ, לאזורים הכפריים, ושם נתקלו באנטישמיות, כבושה אמנם, אך בכל זאת אנטישמיות, בקרב אנשים שעד בוא הפליטים מעולם לא פגשו יהודים בחייהם.

 והילדים – שריד וזכר למשפחות שלמות שנרדפו בשל יהדותן, נאלצו ללכת לבתי ספר כלליים, בהם יש תפילה בכל בוקר, והחגים הנחגגים הינם חגי הנוצרים, והם נושאים עמם פתקי פטורים "מטעמי דת" מכל מיני עניינים, כמו תפילת הבוקר, או שיעורי אחר הצהריים בערב שבת, מרגישים מוקצים ומנודים עוד קצת.

להמשך קריאת וולפי ואופי השטרודלים – צבי יגנדורף

 זהו סיפורם של סמי קליי וג'ו קוואליר יוצרים מופלאים של ספרי ודמויות קומיקס מופלאים עוד יותר.

 זהו סיפורו של ג'ו קוואליר בן למשפחה יהודית אמידה ומכובדת, שבנעוריו בפראג למד שיעורים בהמלטות ובקסמים מפיו של רב אמן ענק, והוא היחיד מבני משפחתו שנמלט משם ערב הגלייתם של היהודים כולם מפראג, הימלטות מופלאה ובלתי תיאמן – ביחד עם הגולם מפראג.

וזהו סיפורו של סמי קליי, בן דודו של ג'ו קוואליר, ילד יהודי נכה פוליו ממשפחה דלת אמצעים בניו-יורק, שאביו נודד במופעי וודוויל ברחבי אמריקה, מותיר אותו ואת אמו ואמה, עד שנתקבלה הודעה על מותו.

 וסיפורם של סמי קליי וג'ו קוואליר שנפגשים ערב אחד, עם הגעתו של קוואליר לאמריקה ולביתם, והם עוד נערים. ומכאן – זהו סיפורה של חברות מופלאה ואהבה רבה בין השניים – חברות המתחילה בזרות המתבקשת בין מי שזה מקרוב בא ועליו להתערות בשפה ובתרבות זרה לבין המקומי הדחוי הבורח מן המציאות אל ספרי הקומיקס.

  להמשך קריאת ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי – מייקל שייבון

"ספר זה חב את קיומו למוזיקה.." כך פותח שמעון אדף את ה"תודות" שבאחריתו של הספר "פנים צרובי חמה", ספר שאלמלא המלצתה של המוכרת בסטימצקי שבשינקין, כנראה שלא הייתי מגיעה אליו – ועל כך תודתי נתונה לה.

המוסיקה שליוותה את אדף בכתיבת הספר מפורטת ברשימה באחד הפרקים שבה – "הפודקאסט של אופיר" ולבושתי עלי להודות כי איני מכירה (לפחות על פי השם) אף לא שיר אחד מן הרשימה. אולי יהא עלי, יום אחד, לקרוא את הספר שוב, בליווי המוסיקה המדוברת.

 בשפה עשירה ונפלאה פורס אדף את סיפורה של אוֹרי אלחייני, בין חייה בעיירת הפיתוח נתיבות, הרחוקה כל כך וקרובה בו זמנית לכל המוכר לי (למרות המרחק הגיאוגרפי הקטן דווקא, בין עיירתה לקיבוצי), לבין חייה כבוגרת בתל-אביב.

 אורי מגלה, בגיל 12 לערך את חדוות הקריאה (כבר סיבה מצוינת לחבב אותה): "בחופשת הפסח, שבועיים לאחר מסיבת בת-המצווה, נולדה באורי תאוות הקריאה, ותאוות הכתיבה לא פיגרה אחריה, כזוג תאומות הפורצות מן הרחם וידה של אחת אחוזה בעקב אחותה, בצווארה."

להמשך קריאת פנים צרובי חמה – שמעון אדף

על הבדיון והמציאות – ואיך נדע להבדיל ביניהם? (ולמה בכלל זה חשוב?)

11 תיירים אמריקנים נעלמו במיאנמר – היא בורמה – במהלך טיול מאורגן; פשוט נעלמו.

ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" החל דיווחו כך:

 "מַנדאליי, 31 בדצמבר — בבר הנוצץ והממוזג של מלון "פגודת הזהב" מוצאים תיירים מפונקים מפלט מהלחות בעזרת קוקטיילים במחירים אמריקניים מופקעים. עם זאת איש אינו חוגג את תחילתה של השנה החדשה לנוכח הדיווחים על אחד־עשר אמריקנים, שהגיעו לסיור אמנות בבורמה ונעדרים כמעט שבוע בנסיבות "חשודות". אורחי המלון החרדים מחליפים ביניהם שמועות, החל בהברחת סמים וכלה בחטיפת הנעדרים ובהחזקתם כבני ערובה בידי ה"נאטים" — רוחות מזיקות על פי האמונה הבורמזית שמנוחתן הופרעה."

 על הסיפור הזה מפתחת אמי טאן את סיפורה, המושמע כולו מפיה של מארגנת הטיול, שהספיקה למות (להרצח?) קצת לפני שיצא לדרך, ועל כן מספרת אותו דרך "מדיום". מאחר שמתה, מלווה רוחה של המנוחה את הקבוצה לאורך כל הטיול, כולל יכולת לקרוא את מחשבותיהם של חברי הקבוצה והמלווים והמדריכים, ולהביאם בפנינו.

 והסיפור מרתק למדי – קבוצת אמריקנים עשירים למדי (שהרי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו טיול שכזה) בני כל מיני צבעים וגילאים יוצאת לטיול חג המולד לסין ומשם לבורמה.

להמשך קריאת להציל דגים מטביעה – אמי טאן

אשה פוגשת איש שהיה אהוב נעוריה, ונפרדו ולא הוחלפה ביניהם מלה מאז, ועתה הם יחד, במקרה, יושבים יחדיו בטיסה ארוכה ארוכה….

 כך נפתח הספר, כך נפתחת העלילה של טיסת יום.

 נטע, בוגרת / שורדת קיבוץ, בנתה לה חיים בעיר, ופעם בשנה היא טסה לפגוש את אחותה שבנתה לה בית בארצות הברית; נטע שחיי הנישואין שלה לאיש שלמענו עזבה את אהבת נעוריה (זה שתיכף תפגוש במושב שלידה) מקרטעים במידת מה, כמו הרבה נישואין שלאיש מן הצדדים אין כח או אומץ לבחור לסיימם, או לפחות להטותם למסלול אחר, והם נמשכים בכח האינרציה עוד ועוד ועוד…

 נטע דווקא פוגשת נישואין שהסתיימו במסגרת עבודתה, היא פקידת סעד הממונה מטעם בתי המשפט במקרים של ויכוחים על הסדרי אפוטרופסות ומשמורת והסדרי ראיה… והיא פוגשת את כל הכעסים והשנאות המהווים חלק (כמעט תמיד) בלתי נפרד מאותם ויכוחים.

  להמשך קריאת טיסת יום – אורית שחם-גובר