במאמרו: "הגל השלישי של הדמוקרטיה" מצביע סמואל הנטינגטון על הקשר הלא מובן מאליו בין הופעת הגל השלישי של הדמוקרטיה לפעילות הכנסיה הקתולית – במדינות אמריקה הלטינית בעיקר (ובמדינות נוספות).
"לא מובן מאליו" משום שהכנסיה הקתולית נלחמה לאורך השנים בדמוקרטיה, או לכל הפחות התנגדה לה..
אלא שהדיכוי והפגיעה האנושה בזכויות האדם גרמו לבישופים שונים במדינות שונות להתחיל בתמיכה בתנועות ההתנגדות למשטרים המדכאים (ואף בכך יש איזו "סטיה" מן הנוהג הקתולי – שהכל מתחיל "מלמעלה" – מן הותיקן). תמיכה ספורדית זו של בישופים ואנשי כמורה חלחלה למעלה, עד שיצאה "אגרת הרועים" מטעם האפיפיור בתמיכה בזכויות האדם..
אגרת הרועים הזו עוברת כחוט השני לאורך ספרו של ורגס יוסה… הבישופים ברפובליקה הדומיניקנית נמצאים בסכנת חיים משום שקראו את איגרת הרועים באזני מאמיניהם.. אחד מהם אף מתיר (בעקיפין) להתנקש בחייו של הרודן – טרוחיו.
הספר הזה קודם כל הרגיז אותי; לא משום שהוא משעמם או כתוב רע (או מתורגם רע), הוא לא לרגעים הוא אפילו קולח ומרתק..
הספר הרגיז אותי כי הוא לוקח את "האחר", ה"אויב" ונותן לו פנים ושמות, זהויות שונות ורצונות שונים..
והרי הרבה יותר קל להתיחס אל הפלסטינאי כאל "אויב" ללא פנים, ללא זהות מוגדרת..
הספר נסוב, לפחות בכותרתו, סביב "זכות השיבה".. זו הנישאת בפי כל, אם בעד (מן הצד הפלסטיני) ואם נגד (מן הצד הישראלי).. אבל כבר בתחילה המספר מתייחס אל זכות זו כאל עניין סמלי, שאפשר להמשיך לחלום עליו, אבל לא להפסיק לחיות, לשאוף, להתקדם (משל היה יוסי ביילין לפחות)
המחבר, בן למשפחת פליטים שהפכה בורגנית, ועזב את לבנון ללונדון טוען כי ".. אפילו אחד כמוני, שמאמין שהפליטים הפלסטינים מעשיים בדיוק כמו כולם, ואולי אפילו יותר מכל השאר, ושאסור להם לפספס אף הזדמנות להתקדם הלאה – עדיין בדמיוני, השיבה נראית כמו הסיום הנכון של הסיפור". להמשך קריאת אשליית השיבה – סמיר אל יוסף
"האהבה מטשטשת את הראיה אבל אחרי שהיא עוברת רואים בבהירות רבה מאי-פעם. בדומה לגיאות הנסוגה, המגלה כל אשר נזרק וטבע.."
עוד ספר שנראה ככה קצת תמים ובעצם מכה בקרביים בלי אזהרה מוקדמת!
איליין היא ציירת שגדלה בטורונטו וחוזרת לשם בבגרותה לקראת תערוכה רטרוספקטיבית הנערכת לכבודה.
איליין כבר אשה במיטב שנותיה; יש לה בעל שני ושתי בנות בוגרות, ציירת מצליחה שציוריה נמכרים
ובכל זאת.. משהו בעיר ילדותה מעיר בה שדים נרדמים; שדים שחשבה שכבר אינם. בעצם, לא "חשבה".. אלא הצליחה להפכם לנשכחים, למחוקים..
אבל עכשיו היא כאן, בטורונטו והם מרימים ראש ומכריחים אותה לזכור את קיומם.
איליין חוזרת בתודעתה לימי ילדותה ונערותה, עת היתה אחת מתוך חבורת בנות, ואת האכזריות הילדית בה נתקלה שוב ושוב ושוב.. אכזריות קטנה, במחוות כמעט בלתי ניכרות – ומובן שה"מבוגרים" לא יכולים היו לראות אותן; ואסור גם לספר להם.. אסור אפילו להודות בפני האם שחשה ש"משהו לא בסדר" שהיא אכן צודקת.
שיעורי ההיסטוריה בהם למדתי על הוסלים, על הנסיכויות, על מאבקי הכח והבריתות בין אצילים ומלכים, על האינקויזיציה, על מעמד היהודים, על הגילדות, מעמד האומנים, המוות השחור, זכויות היתר של האצולה, בניית הכנסיות והארכיטקטורה בימי הביניים, שיעורי ההיסטוריה הללו, ככל שהיו מעניינים (והיו לי מורים נפלאים להיסטוריה) – כך היו מרוחקים; הם עסקו במאסות של אנשים ולא ביחידים – בפרטים.
רומן היסטורי / תקופתי לעומת זאת, אולי עוסק באנשים שלא היו, או מוסיף לדמויות ההיסטוריות האמיתיות מחשבות ומעשים שלא בהכרח חשבו או עשו, אבל הוא מקרב תקופה מרוחקת ומאפשר מבט כמעט כמו מתוך מכונת זמן.
רומן היסטורי כתוב היטב יקדם לו גם מחקר איזשהו, כזה המראה מנהגים, מאכלים, ריחות מן התקופה. רומן היסטורי כתוב היטב גם לא יסתפק באותנטיות שכזו, אלא גם יספר סיפור. סיפור המאפשר לקורא/ת להזדהות או לתעב דמויות מן הסיפור. רומן היסטורי כתוב היטב גם ירתק את הקורא/ת עד כי יבקשו לקרוא בו בכל עת פנויה.
כזהו "הקתדרלה ליד הים": סיפור הקמתה של כנסיית סנטה מריה דל מאר שבברצלונה.
קצר מאד, ממצה מאד, עם טוויסט מעניין לקראת הסוף – השימוש במחשבותיו של התוכי כחלק מן הסיפור, זה המצביע על פתרון התעלומה
ילד יהודי בזמן מלחמת העולם השניה, המובא לכפר מקלט באנגליה, ללא משפחתו שנשארה "שם" ועל כתפו ידידו היחיד – תוכי מדבר, ופולט סדרות של מספרים ..
האם זה צופן גרמני?
האם אלה מספרי קוד לגישה לחשבון בנק בשוויץ?
האם ניתן לפענח בכלל?
ומנסים
והילד לא מדבר (רק עם התוכי, רק בשקט)
כך פתאום נתלש מעולמו
לעולם אחר
עם שפה אחרת
ואיתו רק תוכי..
המשפחה המארחת – משפחתו של הכומר המקומי (גם לו יש תפקיד במערך הסודי המלחמתי?) – מחזיקה גם פנסיון..
וילקי קולינס – שלא הכרתיו קודם, ואין לי אלא להצטער על כך, הוא בן זמנו של דיקנס, ונחשב לראשון סופרי המסתורין.
והספר? – לעילא: עלילה מפותלת סביב מעמדות וגאוה, כבוד ואהבה.. התחזויות , זהויות מתחלפות, מי שנראה איש מצוין אינו כזה.. התיאורים: ספר תקופתי מן הסוג של דיקנס (כבר אמרתי), טום ג'ונס של פילדינג, ספריה של ג'יין אוסטין..
(והתרגום המצטיין)
והכל – נקרא בנשימה עצורה, כמעט..
ככה, מין ציטוט לדוגמה: "גברת ויזי נראתה כהתגלמותה של שלוות אנוש ושל חביבות אשה. ..יש מאיתנו שמעבירים את חייהם בהיחפזות; ויש שמעבירים אותם בניחותא. גברת ויזי העבירה את חייה בישיבה. היא ישבה בבית, בשעה מוקדמת ומאוחרת, ישבה בגן, ישבה על מושבי חלון לא צפויים במסדרונות; ישבה (על כיסא מתקפל) כשידידיה ניסו להוציא אותה לטיול; ישבה קודם שהסתכלה בדבר מה, קודם שדיברה על דבר מה, קודם שהשיבה, כן או לא, לשאלה השכיחה ביותר… בשום מקרה, לא העלתה את הרעיון שהיא אמנם חיה מרגע שיצאה לאוויר העולם. אמא טבע עסקה כל כך בעולם הזה,.. שמדי פעם היא נסערת ומבולבלת.. תהיה זו תמיד דעתי הפרטית, שכאשר גברת ויזי נולדה, היתה אמא טבע עסוקה בבריאתו של הכרוב.."
אי אפשר ממש לתאר את העלילה המפותלת מבלי לחטוא בספוילרים על ספוילרים – אבל הספר מומלץ מכל הלב..
הספר הזה קודם כל הרגיז אותי; לא משום שהוא משעמם או כתוב רע (או מתורגם רע), הוא לא לרגעים הוא אפילו קולח ומרתק..
"האהבה מטשטשת את הראיה אבל אחרי שהיא עוברת רואים בבהירות רבה מאי-פעם. בדומה לגיאות הנסוגה, המגלה כל אשר נזרק וטבע.."
שיעורי ההיסטוריה בהם למדתי על הוסלים, על הנסיכויות, על מאבקי הכח והבריתות בין אצילים ומלכים, על האינקויזיציה, על מעמד היהודים, על הגילדות, מעמד האומנים, המוות השחור, זכויות היתר של האצולה, בניית הכנסיות והארכיטקטורה בימי הביניים, שיעורי ההיסטוריה הללו, ככל שהיו מעניינים (והיו לי מורים נפלאים להיסטוריה) – כך היו מרוחקים; הם עסקו במאסות של אנשים ולא ביחידים – בפרטים.
קצר מאד, ממצה מאד, עם טוויסט מעניין לקראת הסוף – השימוש במחשבותיו של התוכי כחלק מן הסיפור, זה המצביע על פתרון התעלומה
וילקי קולינס – שלא הכרתיו קודם, ואין לי אלא להצטער על כך, הוא בן זמנו של דיקנס, ונחשב לראשון סופרי המסתורין.