"כל כך נעימה לבחורה המחשבה שיש גבר שאולי מאוהב בה, שאפילו אם היא לא מאוהבת, היא מתנהגת כאילו היא כן מאוהבת, והיא נעשית מתוקה, והעיניים שלה מתנצנצות, והצעדים שלה נעשים רכים, והקול שלה רך וענוג יותר."
ספר שמתחיל ביריה במצחו של הבעל.. ואחר כך בסיפור של על מה ולמה..
ככה התחילה ההכרות ביניהם, כך נמשך החיזור-לא-חיזור, כך חשבה שלא מאוהבת.. כך התאהבה..
והתחתנה .. כדי "שתמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא"..
במלים פשוטות, שטוחות כמעט, עם המון כאב עצור מאחוריהן, מגוללת המספרת את סיפור אהבתה שהיתה ולא היתה לה תשובה.. עד שלא יכולה היתה לסבול עוד .. וירתה.
ועוד מִזְכֶּה אחד למתרגם – מירון רפפורט – שעשה עבודה טובה ביותר.
מומלץ ביותר.
ככה זה קרה – נטליה גינצבורג. תרגום: מירון רפפורט. הוצאת הספריה החדשה. (91 עמודים)
60 שנה לאחר שמדינת היהודים הצעירה ניגפה בפני צבאות ערב, זו שהוקמה שנתיים אחרי תום מלחמה העולם השניה (שהסתיימה עם הטלת פצצה אטומית על ברלין).. עומד להסתיים הפתרון הזמני – מחוז פדרלי מיוחד שהוקם בדרום אלסקה – כדי לשמש מקלט זמני ליהודים עד ש..
זהו, שלא הוחלט מה יקרה בתום 60 השנה, רק שיש להחזיר את אדמת המחוז (סיטקה) לתושבים המקומיים..
סיטקה זו – יש בה הכל מכל בכל כל – יהודים חילוניים, ויהודים דתיים, חרדים מחצר זו וחרדים מחצר אחרת.. חצר אחת מנהלת עולם תחתון – אונטרוועלט – יהודי למהדרין, עם בריונים יהודים ורב גדול (תרתי משמע) בראשם..
משטרה יהודית, שעוד רגע צריכה להחזיר את המפתחות לשלטון הפדראלי…
עיירות יהודיות שכמו נלקחו מן המאה ה-19, עם כל פלאי הטכנולוגיה של תחילת המאה ה- 21…
ובתוך כל אלה, בסימטאות כמעט דימון ראניוניות, נרצח איש אחד, אלמוני, במלון אחד בלתי מפואר בעליל.. וכאן מתחיל סיפורו של מאייר לנדסמן, בלש יהודי המתגורר אף הוא באותו מלון, ונקרא ראשון לזירת הפשע.. להמשך קריאת איגוד השוטרים היידים – מייקל שייבון
אל הספר הזה הגעתי בעיקר כי אני מאד אוהבת את הטור השבועי של הירשפלד במוסף "הארץ"
בכל שבוע יש "טעימה" מכשרון כתיבתו המופלא, בנושאים מנושאים שונים, ומשגיליתי את הספר באחת מחנויות הספרים עטתי עליו כמוצאת שלל רב
החלטתי כי אקרא ממנו מעט ולאט, לא בבת אחת, כדי שאוכל ליהנות ו"לעכל" כל פרק בפני עצמו, שכן הספר בנוי קטעים קטעים, ביניהם שירה, ביניהם פרוזה, חלקם סיפורים אישיים, חלקם נוגעים באמנות, או בפוליטיקה, או בַּכְּלל בִּכְלל
מצאתי שאותם קטעים אישיים, אלה המספרים את סיפור ילדותו, ונעוריו, ובגרותו ואהבתו – את אלה אהבתי ביותר..
את כל אלה כתב מתוך לבו הכואב, לאחר מות אהובתו, ששים יום אחרי מותה החל לכתוב אליה.. למרות שמתה ולא תוכל לקרוא..
קודם כל – לראשונה לא קראתי את הכתוב על גב הכריכה האחורית, בעיקר בגלל הביקורת שהופיעה בהארץ (וכאן בתוך בלוגו של דרור בורשטיין) (ואף הזהרתי חברה שלא לעשות כן)
אודה, בתחילה היה לי קשה..
הספר מתחיל בביקורת אדריכלית ורק לאט לאט מתגלה המסתתר מאחוריה ..
אוסטרליץ ודבריו מובאים מפי המספר האלמוני (זבאלד), שרק לעתים רחוקות מזכיר לנו שלא אוסטרליץ הוא זה המספר אלא הוא.. האלמוני..
אוסטרליץ פורש את סיפורו, סיפור חייו, דרך זכרונות שנגלו לו לאט לאט, עם מראות שצצו פתאום והובילו לזכרונות נוספים, ריחות..
ואחר כך החיפושים אחרי זהותו… להמשך קריאת אוסטרליץ – וו. ג. זבאלד
בגלל הסיפור
בגלל השפה
בגלל שכיף לקרוא כזה ספר שנכתב כאן ועכשיו, ולא מחפש איזה מכנה משותף, אלא דוקא משתמש בשפה עשירה ובסיפור שאינו מעליב את הקורא.
פאב שכוח בעירה שכוחה (אבל במרכז הארץ) בליל חורף סוער במיוחד, כזה שהעובדים במקום מצפים שרק תעבור איזושהי שעה מסוימת כדי שאפשר יהיה ללכת הביתה.
ובפאב רק העובדים – ג'ו הבעלים, גדי הפסנתרן (שפעם רצה להיות פסנתרן קונצרטים, או שאמא שלו לפחות רצתה) ופאדיל – שמתחבא במטבח והוא אחראי על הנקיון והבישולים.. והוא נסתר מעין .. נידח עוד יותר מהפאב הזה שהוא עובד בו..
"אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה שלכל אדם חייבות להיות לא פחות משלוש סיבות לחיות, את מבינה מה שאני אומרת לך? שלוש. אחת לא מספיקה, כי אם היא מתבטלת, לא נשאר בשביל מה לחיות. שתיים גם לא טוב, כי אם אחת מתבטלת נשארת לך רק סיבה אחת לחיות. ושלוש, כי תמיד צריך עוד משהו. לא משנה מה, שתמיד תהיה סיבה נוספת בארסנל…"
וזהו רק אחד מ"משפטי המפתח" המופיעים בספר "מאחורי הערפל"; השלישי שכתב אופיר טושה גפלה.
זהו סיפורו של עמנואל פיקנט, שומר בכניסה לבנק, ולאחר מכן במוזיאון.. רווק שכל שאיפתו שיהיו לו אשה, ילד וחית מחמד… ולילה אחד, בלכתו בפארק, נופל ערפל כבד על הפארק.. ערפל כבד כמו באנגליה, כזה שאפשר ממש למשש אותו.. ושם הוא פוגש אשה מסתורית אחת..
וזהו סיפורה של ארגמן, נשואה ואם לשלושה ילדים, שחלומה הכמוס לשיר, ובינתיים היא מנקה בתים של אנשים אחרים, ובביתה היא רק מבקשת שקט..
אתחיל מהסוף – למרות הפגמים שמצאתי בכתיבה, אני ממליצה על הספר בכל לב, הן בזכות הכתיבה הסוחפת ובעיקר בזכות הנושא שהוא מעלה.
אנה היא אחותם הקטנה של ג'סי וקייט; אנה לא היתה באה לעולם אלמלא חלתה קייט בסרטן הדם מהסוג החריף ביותר. קייט שנזקקה לתאי דם מתורם, נעזרת תחילה בדם הטבורי של אנה (שנהרתה במבחנה, על מנת שניתן יהיה לבחור את התורם המתאים ביותר לקייט).
אחר כך, בהמשך השנים, מתברר כי הדם הטבורי לא הספיק, ואנה נדרשת לתרום תרומות נוספות של דם ומח עצם – הליכים כואבים לכל אדם ובודאי לילדה קטנה.
עם הגיעה של אנה לגיל שלוש עשרה, מתברר כי כליותיה של קייט קרסו, ועתה אנה נדרשת לתרום כליה – וכאן מתחיל הספר.
אנה פונה לעורך דין בבקשה שיגן עליה מפני הוריה החותמים באופן קבוע על הטיפולים הרפואיים שהיא עוברת, ודורשת כי תינתן לה אוטונומיה על גופה.
"כל כך נעימה לבחורה המחשבה שיש גבר שאולי מאוהב בה, שאפילו אם היא לא מאוהבת, היא מתנהגת כאילו היא כן מאוהבת, והיא נעשית מתוקה, והעיניים שלה מתנצנצות, והצעדים שלה נעשים רכים, והקול שלה רך וענוג יותר."
60 שנה לאחר שמדינת היהודים הצעירה ניגפה בפני צבאות ערב, זו שהוקמה שנתיים אחרי תום מלחמה העולם השניה (שהסתיימה עם הטלת פצצה אטומית על ברלין).. עומד להסתיים הפתרון הזמני – מחוז פדרלי מיוחד שהוקם בדרום אלסקה – כדי לשמש מקלט זמני ליהודים עד ש..
אל הספר הזה הגעתי בעיקר כי אני מאד אוהבת את הטור השבועי של הירשפלד במוסף "הארץ"
"אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה שלכל אדם חייבות להיות לא פחות משלוש סיבות לחיות, את מבינה מה שאני אומרת לך? שלוש. אחת לא מספיקה, כי אם היא מתבטלת, לא נשאר בשביל מה לחיות. שתיים גם לא טוב, כי אם אחת מתבטלת נשארת לך רק סיבה אחת לחיות. ושלוש, כי תמיד צריך עוד משהו. לא משנה מה, שתמיד תהיה סיבה נוספת בארסנל…"