מדאם קמפף עורכת נשף. היא תזמין את כל השמנה וסלתא של פריס. כולם יבואו וככה היא תראה להם – לבני משפחתה – שכל כך זלזלו בה כשנשאה ליהודי הזה.
הם כבר גרים בבית מהודר, ויש לה תכשיטים רבים ויקרים, ובגדים.. וזוהי ההזדמנות שלה להכרה על ידי החברה הגבוהה (טוב, לא ממש הגבוהה.. זו שכמעט "הגבוהה"); ואולי אחרי זה תוכל להתקבל בחברה הגבוהה באמת. אולי אפילו לזכות בתואר אצולה (או לקנות אותו).
והיא כבר לא צעירה; עוד מעט קט כבר יוכלו לראות עליה את גילה ואת השנים שעברו עליה:
"הה! כמה שהחיים לא הוגנים!… הפנים שהיו לה כשהיתה בת עשרים… לחייה הרעננות.. עם תחתוניות שתוקנו, גרבונים שהוטלאו.. ועכשיו הגיעו התכשיטים, השמלות, הקמטים הראשונים – כולם בבת אחת…"
זהו סיפורה של אסתר סומרסון – יתומה שתוקית, שזכרונה הראשון הוא הטחת אשמה נוראית בפניה – כי לידתה בחטא ובכך גם אשמתה; ואף על פי כן היא בעלת מזג טוב ביותר הרואה טוב בכל אדם ובכל דבר.. וכל כולה הכרת תודה על כל הטוב שנפל בחלקה (גם אם בעיני אחרים ה"טוב" הלזה אינו כל כך טוב).
וזהו סיפורו של ג'ון ג'רנדייס, האיש הלוקח את אסתר סומרסון תחת חסותו המגוננת, לאחר מות האשה שגדלה אותה, דואג להשכלתה וחינוכה במוסד חינוכי קטן ומוצלח, ולאחר מכן מפקידה על משק ביתו ועל בני חסותו הצעירים יותר: אדה וריצ'רד – בני דודים רחוקים, ויתומים אף הם. ג'ון ג'רנדייס המסייע בסתר לאנשים נוספים, כמיס פלייט – שמיד תוצג כאן, ועוד.. ג'ון ג'רנדייס שהוא בעליו של "בית קדרות" שאינו קודר כלל וכלל.. להמשך קריאת Bleak House – Charles Dickens
פרופ' קולמן סילק היה דיקן מוערך באוניברסיטת אתנה, עד שיום אחד, כאשר נמאס לו ששני אנשים ששמותיהם נקראים בעת הקראת רשימת הנוכחות בבוקר, נעדרים שוב – כפי שנעדרו מאז תחילת שנת הלימודים, ומעולם לא פגש אותם. בהערת אגב שואל פרופ' סילק האם הם אנשים בשר ודם או שמא "שדים שחורים" – ומכאן מתחיל מחול שדים אמיתי.
סילק נחשד בגזענות כלפי שחורים (אפריקאים אמריקאים בלשון ה – פוליטיקלי קורקט) ומכאן הדרך להתפטרותו קצרה ביותר.. והוא מסתגר בביתו ובכעסו בפני כמעט כל העולם.
נתן צוקרמן, הסופר יציר בדיונו של פיליפ רות', נקרא לכתוב את סיפורו של סילק ומכאן, ביד אמונה, מתגלגל סיפור מרתק העוסק בזהויות אמיתיות ומומצאות, במעמדות בחברה האמריקנית ובחברה בכלל, בגילוייו המטרידים של הפוליטיקלי קורקט (כיצד ניתן ללמד את הקלאסיקנים היווניים, שהיו "נגועים", לדברי אחת הסטודנטיות, בשנאת נשים?). להמשך קריאת הכתם האנושי – פיליפ רות
חבל על הזמן שבזבזתי על קריאת ה – "רם אורן וונאביס" הללו (הוא בכל זאת עושה את זה יותר טוב, וגם הוא – אחד ממנו מספיק)
אם כי במקרה של הספר הלזה שהונח בידינו – התיאור הגרפי המפורט נגע לאינצידנט אחד בלבד, ובעיני , אם להשתמש בביקורתו המצוינת של דגזהבשנדדה כבר עמוד אחד אחורה – הרי זהו עוד איזה אייטם בצ'קליסט של כתיבת הספר.
ואשר לתיאורים גרפיים בכלל – לפעמים הם חלק מן הספר, ויש להם תפקיד (מאהבה של ליידי צ'טרלי המצוין שכבר הוזכר כאן), ולפעמים הם משרתים איזו מטרה של הסופר ("איזה מתקדם אני שאני מכניס כאלה תיאורים לספר"). להמשך קריאת יחידה נפרדת – שולמית ואיתמר גלבוע
"אנו משוכנעים כי מהשאנחנו מתייחסים אליו כאל נורמלי הוא כזה רק משום שזה מה שאנחנומכירים".
אילו ניתן היה, הייתי תולשת דף אחרי דף מן הספר ותוחבת אותו בגרונם של כל אלה השואלים בתמימות מעושה – "אבל למה היא חיכתה כל כך הרבה שנים?" .. כאשר מדווחת תלונתה של בת של מישהו ש"נזכרה" להתלונן על מעשים מחרידים שנעשו בגופה כאשר היתה ילדה.
אם יש ספר המצליח להבהיר, בשקט ובלי התלהמות, בלי תיאורים גרפיים מפורשים, את המתרחש בנפשה של ילדה הנפגעת על-ידי קרוב משפחתה – הקול של תלמה הוא ספר כזה.
הידידים הדמיוניים המגנים על נפשה של הילדה, ומתלווים אליה בכל מקום אליו היא הולכת, ההתנתקות מן הגוף וההסתכלות מן הצד, הנסיון לפגיעה עצמית דרך הרעבה ונסיונות התאבדות, ומעל הכל הנסיון לחיות בכל זאת, איכשהו, חיים נורמליים:
"ספר קטן בכריכה קשה מצופה בד בצבע קרם עם אותיות חומות על העטיפה ועל השדרה…"
כך מתואר הספר סופו של מיסטר Y שבתוך הספר "סופו של מיסטר Y"
ספר על מסע בזמן ובאין זמן: "אנחנו מסבירים לעצמנו איך הזמן עובד, ולכן את יכולה להריץ בדמיונך את סרט היקום ולהיות בטוחה שידוע לך איך נראה אותו חלק של הזמן שאנחנו קוראים לו 'אתמול', אבל אתמול קיים רק מפני שהמצאנו אותו: הוא לא אמיתי."; באין מקום ובכל מקום, בתודעה ובכל התודעות, בעולם הזה ובעולם מקביל, תוך התיחסות לתורותיהם של היידגר, דרידה, לאקאן, פיסיקאים מדורות שונים… שאלות של אמונה – יש או אין אלוהים? אלוהים אחד? הרבה אלוהימים? "בראשית היתה המילה, והמילה היתה עם האלוהים, ואלוהים היה המילה".
אריאל, גבורת הספר, דוקטורנטית באוניברסיטה, מצליחה בדרך פלא להשיג ספר שהעותק היחיד הידוע שלו שמור בגרמניה. הספר הזה נחשב למקולל – מי שקורא בו מת או נעלם.
שתי אחיות
הבכורה – אלישבע – איטית מעט, גמלונית מעט
הצעירה – אלינור – הופכת בכורח הנסיבות לבכורה.. לאחראית.
אלינור היא המספרת… אשה נשואה באושר מסוים ל"מלח הארץ" (שהיא קוראת לו: "ארץ המלח"), נושאת עמה משא נורא של כאב: אלישבע נאנסה בנעוריהן על ידי "הדוד מאמריקה". דוד – שהוא בעצם בן-דוד של אבא, שריד אחרון מן המשפחה. נאנסה כשהתארח אצלם בפנסיון.
ולא פעם אחת, אלא פעמים הרבה, במשך חודשים ארוכים
ואיש לא ידע
ואיש לא שיער
טיפין טיפין מטפטפת האמת לאזני המשפחה. ההורים לא מאמינים – כי איך זה איש כל כך מכובד? ואולי הילדה מדמיינת? ובעצם – איך יאמינו, שהרי אם תחת קורת הגג שלהם נפגעה כך בתם, והם לא ראו ולא ידעו – כי אז: איזה מין הורים הם ?(ואין הם יודעים כי הורים בדרך כלל לא יודעים דברים שכאלה, שהם בלתי יאמנו ברשעות הכרוכה בהם) להמשך קריאת השקרים האחרונים של הגוף – גיל הראבן
הנשף
פרופ' קולמן סילק היה דיקן מוערך באוניברסיטת אתנה, עד שיום אחד, כאשר נמאס לו ששני אנשים ששמותיהם נקראים בעת הקראת רשימת הנוכחות בבוקר, נעדרים שוב – כפי שנעדרו מאז תחילת שנת הלימודים, ומעולם לא פגש אותם. בהערת אגב שואל פרופ' סילק האם הם אנשים בשר ודם או שמא "שדים שחורים" – ומכאן מתחיל מחול שדים אמיתי.
"אנו משוכנעים כי מה שאנחנו מתייחסים אליו כאל נורמלי הוא כזה רק משום שזה מה שאנחנו מכירים".
שתי אחיות