על ערש דווי מתוודה קלבדיה איבנובה באזני חתנה איפוליט מטבייביץ' וורוביינינוב, שניהם ממעמד האצולה של טרום המהפיכה, שניהם תושבי "עיר המחוז N" בה "היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות." , כי אי אז לפני שהקומוניסטים השתלטו על הכל,  תפרה את תכשיטיה בתוך אחד מתריסר הכסאות שעמדו בסלון ביתם, כדי שלא יפלו בידי השלטונות בעת החיפוש; ומאחר שנאלצו לברוח מן הבית, נותרו היהלומים והתכשיטים תפורים בתוך אחד מתריסר הכסאות.

גם באזני הכומר המקומי – האב פיודור ווסטריקוב – השמיעה הגברת את סיפורה.

 מכאן, ולאחר הקבורה, יוצאים שני האנשים הנ"ל, כל אחד בנפרד וכנגד האחר, בחיפוש אחר 12 הכסאות שעמדו בסלון ביתו של וורוביינינוב, שעתה עובד בלשכה למרשם אוכלוסין כפקיד, אזרח מן השורה.

אוסטפ בנדר, הקומבינטור הגדול, חובר לוורוביינינוב, לאחר שזה האחרון מחליט כי נוכל רציני שכזה יכול להועיל לו בחיפושיו אחר הכסאות, ויחד הם יוצאים למסע הזוי ברחבי רוסיה, דרך ערים וכפרים, בצמתי תרבות – מוזיאון הרהיטים במוסקבה, דרך ליווי תיאטרון נודד, ביקור במערכת עיתון, הכרות עם משורר מגויס שכל כתביו סבים סביב ה"עמל" התורן, מועדוני תרבות, שחמט, והכל תוך הערות ציניות למכביר על האנשים הקרתנים ועל המשטר.

  להמשך קריאת 12 כסאות – איליה אילף ויבגניי פטרוב

(החיים בבועה) 

ברוריה ורחל מקימות בית מדרש לנשים; בית מדרש שבו ילמדו גמרא.

ואל יהא הדבר קל בעיניכם כי נשים אינן אמורות לעסוק בגמרא כלל וכלל, ומעוררות בכך כעסם של רבנים ושאר אנשים.

ואיך תמצא לה ברוריה חתן?
איזו מן אשה היא רחל לבעלה שהוא תלמיד חכם (מה חכם? גאון במיוחד) אם היא כך מקדישה זמן לאותו עיסוק שנשים אינן אמורות לעסוק בו?

ברוריה היא בתו הצעירה של הרב אהרוני, ותקופה מסוימת מאזינה נסתרת לשיעורים שהוא נותן לעילוי אחד; שיעורים אלה מניחים את הבסיס לחקרנות המובילה מצידה להקמת אותו בית מדרש. ברוריה, שמעולם לא ראתה את העילוי, מגלה בו גם ענין שמעבר ללימוד, עד שמתברר לה שהוא נשוי; אולם לאחריו אינה מוצאת לה תלמיד חכם הנראה בעיניה ראוי.
במקום לשאול אותם באיזה סדר הם נועלים נעלים, מאתגרת ברוריה את המיועדים לה בסוגיות תלמודיות.

בית המדרש שהיא מקימה יחד עם רחל דותן (הנשואה, כך מסתבר, לאותו עילוי, אלא שברוריה אינה יודעת זאת) הינו סוג של התרסה (פמיניסטית, יש יאמרו) כלפי המימסד הדתי רבני.

להמשך קריאת אחד מאלף – מירה קדר

 הנשף

מדאם קמפף עורכת נשף. היא תזמין את כל השמנה וסלתא של פריס. כולם יבואו וככה היא תראה להם  – לבני משפחתה – שכל כך זלזלו בה כשנשאה ליהודי הזה.

 הם כבר גרים בבית מהודר, ויש לה תכשיטים רבים ויקרים, ובגדים.. וזוהי ההזדמנות שלה להכרה על ידי החברה הגבוהה (טוב, לא ממש הגבוהה.. זו שכמעט "הגבוהה"); ואולי אחרי זה תוכל להתקבל בחברה הגבוהה באמת. אולי אפילו לזכות בתואר אצולה (או לקנות אותו).

 והיא כבר לא צעירה; עוד מעט קט כבר יוכלו לראות עליה את גילה ואת השנים שעברו עליה:

"הה! כמה שהחיים לא הוגנים!… הפנים שהיו לה כשהיתה בת עשרים… לחייה הרעננות.. עם תחתוניות שתוקנו, גרבונים שהוטלאו.. ועכשיו הגיעו התכשיטים, השמלות, הקמטים הראשונים – כולם בבת אחת…"

להמשך קריאת הנשף . דוד גולדר – אירן נמירובסקי

זהו סיפורה של אסתר סומרסון – יתומה שתוקית, שזכרונה הראשון הוא הטחת אשמה נוראית בפניה – כי לידתה בחטא ובכך גם אשמתה; ואף על פי כן היא בעלת מזג טוב ביותר הרואה טוב בכל אדם ובכל דבר.. וכל כולה הכרת תודה על כל הטוב שנפל בחלקה (גם אם בעיני אחרים ה"טוב" הלזה אינו כל כך טוב).

וזהו סיפורו של ג'ון ג'רנדייס, האיש הלוקח את אסתר סומרסון תחת חסותו המגוננת, לאחר מות האשה שגדלה אותה, דואג להשכלתה וחינוכה במוסד חינוכי קטן ומוצלח, ולאחר מכן מפקידה על משק ביתו ועל בני חסותו הצעירים יותר: אדה וריצ'רד – בני דודים רחוקים, ויתומים אף הם. ג'ון ג'רנדייס המסייע בסתר לאנשים נוספים, כמיס פלייט – שמיד תוצג כאן, ועוד.. ג'ון ג'רנדייס שהוא בעליו של "בית קדרות" שאינו קודר כלל וכלל.. להמשך קריאת Bleak House – Charles Dickens

פרופ' קולמן סילק היה דיקן מוערך באוניברסיטת אתנה, עד שיום אחד, כאשר נמאס לו ששני אנשים ששמותיהם נקראים בעת הקראת רשימת הנוכחות בבוקר, נעדרים שוב – כפי שנעדרו מאז תחילת שנת הלימודים, ומעולם לא פגש אותם. בהערת אגב שואל פרופ' סילק האם הם אנשים בשר ודם או שמא "שדים שחורים" – ומכאן מתחיל מחול שדים אמיתי.

סילק נחשד בגזענות כלפי שחורים (אפריקאים אמריקאים בלשון ה – פוליטיקלי קורקט) ומכאן הדרך להתפטרותו קצרה ביותר.. והוא מסתגר בביתו ובכעסו בפני כמעט כל העולם.

נתן צוקרמן, הסופר יציר בדיונו של פיליפ רות', נקרא לכתוב את סיפורו של סילק ומכאן, ביד אמונה, מתגלגל סיפור מרתק העוסק בזהויות אמיתיות ומומצאות, במעמדות בחברה האמריקנית ובחברה בכלל, בגילוייו המטרידים של הפוליטיקלי קורקט (כיצד ניתן ללמד את הקלאסיקנים היווניים, שהיו "נגועים", לדברי אחת הסטודנטיות, בשנאת נשים?). להמשך קריאת הכתם האנושי – פיליפ רות

בשלוש מלים:

חבל על הזמן
(במובן המקורי, כמובן)

חבל על הזמן שבזבזתי על קריאת ה – "רם אורן וונאביס" הללו (הוא בכל זאת עושה את זה יותר טוב, וגם הוא – אחד ממנו מספיק)

אם כי במקרה של הספר הלזה שהונח בידינו – התיאור הגרפי המפורט נגע לאינצידנט אחד בלבד, ובעיני , אם להשתמש בביקורתו המצוינת של דגזהב שנדדה כבר עמוד אחד אחורה – הרי זהו עוד איזה אייטם בצ'קליסט של כתיבת הספר.

ואשר לתיאורים גרפיים בכלל – לפעמים הם חלק מן הספר, ויש להם תפקיד (מאהבה של ליידי צ'טרלי המצוין שכבר הוזכר כאן), ולפעמים הם משרתים איזו מטרה של הסופר ("איזה מתקדם אני שאני מכניס כאלה תיאורים לספר"). להמשך קריאת יחידה נפרדת – שולמית ואיתמר גלבוע

"אנו משוכנעים כי מה שאנחנו מתייחסים אליו כאל נורמלי הוא כזה רק משום שזה מה שאנחנו מכירים".

 אילו ניתן היה, הייתי תולשת דף אחרי דף מן הספר ותוחבת אותו בגרונם של כל אלה השואלים בתמימות מעושה – "אבל למה היא חיכתה כל כך הרבה שנים?" .. כאשר מדווחת תלונתה של בת של מישהו ש"נזכרה" להתלונן על מעשים מחרידים שנעשו בגופה כאשר היתה ילדה.

אם יש ספר המצליח להבהיר, בשקט ובלי התלהמות, בלי תיאורים גרפיים מפורשים, את המתרחש בנפשה של ילדה הנפגעת על-ידי קרוב משפחתה – הקול של תלמה הוא ספר כזה. 

הידידים הדמיוניים המגנים על נפשה של הילדה, ומתלווים אליה בכל מקום אליו היא הולכת, ההתנתקות מן הגוף וההסתכלות מן הצד, הנסיון לפגיעה עצמית דרך הרעבה ונסיונות התאבדות, ומעל הכל הנסיון לחיות בכל זאת, איכשהו, חיים נורמליים:

  להמשך קריאת הקול של תלמה- קמילה גיב