"ספר קטן בכריכה קשה מצופה בד בצבע קרם עם אותיות חומות על העטיפה ועל השדרה…"

כך מתואר הספר סופו של מיסטר Y שבתוך הספר "סופו של מיסטר Y"

ספר על מסע בזמן ובאין זמן: "אנחנו מסבירים לעצמנו איך הזמן עובד, ולכן את יכולה להריץ בדמיונך את סרט היקום ולהיות בטוחה שידוע לך איך נראה אותו חלק של הזמן שאנחנו קוראים לו 'אתמול', אבל אתמול קיים רק מפני שהמצאנו אותו: הוא לא אמיתי."; באין מקום ובכל מקום, בתודעה ובכל התודעות, בעולם הזה ובעולם מקביל, תוך התיחסות לתורותיהם של היידגר, דרידה, לאקאן, פיסיקאים מדורות שונים… שאלות של אמונה – יש או אין אלוהים? אלוהים אחד? הרבה אלוהימים? "בראשית היתה המילה, והמילה היתה עם האלוהים, ואלוהים היה המילה".

אריאל, גבורת הספר, דוקטורנטית באוניברסיטה, מצליחה בדרך פלא להשיג ספר שהעותק היחיד הידוע שלו שמור בגרמניה. הספר הזה נחשב למקולל – מי שקורא בו מת או נעלם.

להמשך קריאת סופו של מיסטר Y – סקרלט תומס

שתי אחיות
הבכורה – אלישבע – איטית מעט, גמלונית מעט

הצעירה – אלינור – הופכת בכורח הנסיבות לבכורה.. לאחראית.
אלינור היא המספרת… אשה נשואה באושר מסוים ל"מלח הארץ" (שהיא קוראת לו: "ארץ המלח"), נושאת עמה משא נורא של כאב: אלישבע נאנסה בנעוריהן על ידי "הדוד מאמריקה". דוד – שהוא בעצם בן-דוד של אבא, שריד אחרון מן המשפחה. נאנסה כשהתארח אצלם בפנסיון.

ולא פעם אחת, אלא פעמים הרבה, במשך חודשים ארוכים

ואיש לא ידע

ואיש לא שיער

טיפין טיפין מטפטפת האמת לאזני המשפחה. ההורים לא מאמינים – כי איך זה איש כל כך מכובד? ואולי הילדה מדמיינת? ובעצם – איך יאמינו, שהרי אם תחת קורת הגג שלהם נפגעה כך בתם, והם לא ראו ולא ידעו – כי אז: איזה מין הורים הם ?(ואין הם יודעים כי הורים בדרך כלל לא יודעים דברים שכאלה, שהם בלתי יאמנו ברשעות הכרוכה בהם) להמשך קריאת השקרים האחרונים של הגוף – גיל הראבן

במאמרו: "הגל השלישי של הדמוקרטיה" מצביע סמואל הנטינגטון על הקשר הלא מובן מאליו בין הופעת הגל השלישי של הדמוקרטיה לפעילות הכנסיה הקתולית – במדינות אמריקה הלטינית בעיקר (ובמדינות נוספות). 

"לא מובן מאליו" משום שהכנסיה הקתולית נלחמה לאורך השנים בדמוקרטיה, או לכל הפחות התנגדה לה..

אלא שהדיכוי והפגיעה האנושה בזכויות האדם גרמו לבישופים שונים במדינות שונות להתחיל בתמיכה בתנועות ההתנגדות למשטרים המדכאים (ואף בכך יש איזו "סטיה" מן הנוהג הקתולי – שהכל מתחיל "מלמעלה" – מן הותיקן). תמיכה ספורדית זו של בישופים ואנשי כמורה חלחלה למעלה, עד שיצאה "אגרת הרועים" מטעם האפיפיור בתמיכה בזכויות האדם..

אגרת הרועים הזו עוברת כחוט השני לאורך ספרו של ורגס יוסה… הבישופים ברפובליקה הדומיניקנית נמצאים בסכנת חיים משום שקראו את איגרת הרועים באזני מאמיניהם.. אחד מהם אף מתיר (בעקיפין) להתנקש בחייו של הרודן – טרוחיו.

להמשך קריאת חגיגת התיש – מריו ורגס יוסה

הספר הזה קודם כל הרגיז אותי; לא משום שהוא משעמם או כתוב רע (או מתורגם רע), הוא לא לרגעים הוא אפילו קולח ומרתק..

הספר הרגיז אותי כי הוא לוקח את "האחר", ה"אויב" ונותן לו פנים ושמות, זהויות שונות ורצונות שונים..

והרי הרבה יותר קל להתיחס אל הפלסטינאי כאל "אויב" ללא פנים, ללא זהות מוגדרת..
הספר נסוב, לפחות בכותרתו, סביב "זכות השיבה".. זו הנישאת בפי כל, אם בעד (מן הצד הפלסטיני) ואם נגד (מן הצד הישראלי).. אבל כבר בתחילה המספר מתייחס אל זכות זו כאל עניין סמלי, שאפשר להמשיך לחלום עליו, אבל לא להפסיק לחיות, לשאוף, להתקדם (משל היה יוסי ביילין לפחות)

המחבר, בן למשפחת פליטים שהפכה בורגנית, ועזב את לבנון ללונדון טוען כי ".. אפילו אחד כמוני, שמאמין שהפליטים הפלסטינים מעשיים בדיוק כמו כולם, ואולי אפילו יותר מכל השאר, ושאסור להם לפספס אף הזדמנות להתקדם הלאה – עדיין בדמיוני, השיבה נראית כמו הסיום הנכון של הסיפור". להמשך קריאת אשליית השיבה – סמיר אל יוסף

"האהבה מטשטשת את הראיה אבל אחרי שהיא עוברת רואים בבהירות רבה מאי-פעם. בדומה לגיאות הנסוגה, המגלה כל אשר נזרק וטבע.."

עוד ספר שנראה ככה קצת תמים ובעצם מכה בקרביים בלי אזהרה מוקדמת!

איליין היא ציירת שגדלה בטורונטו וחוזרת לשם בבגרותה לקראת תערוכה רטרוספקטיבית הנערכת לכבודה.

איליין כבר אשה במיטב שנותיה; יש לה בעל שני ושתי בנות בוגרות, ציירת מצליחה שציוריה נמכרים

ובכל זאת.. משהו בעיר ילדותה מעיר בה שדים נרדמים; שדים שחשבה שכבר אינם. בעצם, לא "חשבה".. אלא הצליחה להפכם לנשכחים, למחוקים..

אבל עכשיו היא כאן, בטורונטו והם מרימים ראש ומכריחים אותה לזכור את קיומם.
איליין חוזרת בתודעתה לימי ילדותה ונערותה, עת היתה אחת מתוך חבורת בנות, ואת האכזריות הילדית בה נתקלה שוב ושוב ושוב.. אכזריות קטנה, במחוות כמעט בלתי ניכרות – ומובן שה"מבוגרים" לא יכולים היו לראות אותן; ואסור גם לספר להם.. אסור אפילו להודות בפני האם שחשה ש"משהו לא בסדר" שהיא אכן צודקת.

להמשך קריאת עין החתול – מרגרט אטווד

שיעורי ההיסטוריה בהם למדתי על הוסלים, על הנסיכויות, על מאבקי הכח והבריתות בין אצילים ומלכים, על האינקויזיציה, על מעמד היהודים, על הגילדות, מעמד האומנים,  המוות השחור,  זכויות היתר של האצולה, בניית הכנסיות והארכיטקטורה בימי הביניים, שיעורי ההיסטוריה הללו, ככל שהיו מעניינים (והיו לי מורים נפלאים להיסטוריה) – כך היו מרוחקים; הם עסקו במאסות של אנשים ולא ביחידים – בפרטים.

 רומן היסטורי / תקופתי לעומת זאת, אולי עוסק באנשים שלא היו, או מוסיף לדמויות ההיסטוריות האמיתיות מחשבות ומעשים שלא בהכרח חשבו או עשו, אבל הוא מקרב תקופה מרוחקת ומאפשר מבט כמעט כמו מתוך מכונת זמן.

 רומן היסטורי כתוב היטב יקדם לו גם מחקר איזשהו, כזה המראה מנהגים, מאכלים, ריחות מן התקופה. רומן היסטורי כתוב היטב גם לא יסתפק באותנטיות שכזו, אלא גם יספר סיפור. סיפור המאפשר לקורא/ת להזדהות או לתעב דמויות מן הסיפור. רומן היסטורי כתוב היטב גם ירתק את הקורא/ת עד כי יבקשו לקרוא בו בכל עת פנויה.

 כזהו "הקתדרלה ליד הים": סיפור הקמתה של כנסיית סנטה מריה דל מאר שבברצלונה.

  להמשך קריאת הקתדרלה ליד הים – אידלפונסו פלקונס

קצר מאד, ממצה מאד, עם טוויסט מעניין לקראת הסוף – השימוש במחשבותיו של התוכי כחלק מן הסיפור, זה המצביע על פתרון התעלומה

ילד יהודי בזמן מלחמת העולם השניה, המובא לכפר מקלט באנגליה, ללא משפחתו שנשארה "שם" ועל כתפו ידידו היחיד – תוכי מדבר, ופולט סדרות של מספרים ..
האם זה צופן גרמני?
האם אלה מספרי קוד לגישה לחשבון בנק בשוויץ?
האם ניתן לפענח בכלל?

ומנסים

והילד לא מדבר (רק עם התוכי, רק בשקט)
כך פתאום נתלש מעולמו
לעולם אחר
עם שפה אחרת
ואיתו רק תוכי..

המשפחה המארחת – משפחתו של הכומר המקומי (גם לו יש תפקיד במערך הסודי המלחמתי?) – מחזיקה גם פנסיון..

להמשך קריאת פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף – מייקל שייבון