"אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה שלכל אדם חייבות להיות לא פחות משלוש סיבות לחיות, את מבינה מה שאני אומרת לך? שלוש. אחת לא מספיקה, כי אם היא מתבטלת, לא נשאר בשביל מה לחיות. שתיים גם לא טוב, כי אם אחת מתבטלת נשארת לך רק סיבה אחת לחיות. ושלוש, כי תמיד צריך עוד משהו. לא משנה מה, שתמיד תהיה סיבה נוספת בארסנל…"

וזהו רק אחד מ"משפטי המפתח" המופיעים בספר "מאחורי הערפל"; השלישי שכתב אופיר טושה גפלה.

זהו סיפורו של עמנואל פיקנט, שומר בכניסה לבנק, ולאחר מכן במוזיאון.. רווק שכל שאיפתו שיהיו לו אשה, ילד וחית מחמד… ולילה אחד, בלכתו בפארק, נופל ערפל כבד על הפארק.. ערפל כבד כמו באנגליה, כזה שאפשר ממש למשש אותו.. ושם הוא פוגש אשה מסתורית אחת..

וזהו סיפורה של ארגמן, נשואה ואם לשלושה ילדים, שחלומה הכמוס לשיר, ובינתיים היא מנקה בתים של אנשים אחרים, ובביתה היא רק מבקשת שקט..

להמשך קריאת מאחורי הערפל – אופיר טושה גפלה

אתחיל מהסוף – למרות הפגמים שמצאתי בכתיבה, אני ממליצה על הספר בכל לב, הן בזכות הכתיבה הסוחפת ובעיקר בזכות הנושא שהוא מעלה. 

אנה היא אחותם הקטנה של ג'סי וקייט; אנה לא היתה באה לעולם אלמלא חלתה קייט בסרטן הדם מהסוג החריף ביותר. קייט שנזקקה לתאי דם מתורם, נעזרת תחילה בדם הטבורי של אנה (שנהרתה במבחנה, על מנת שניתן יהיה לבחור את התורם המתאים ביותר לקייט).
אחר כך, בהמשך השנים, מתברר כי הדם הטבורי לא הספיק, ואנה נדרשת לתרום תרומות נוספות של דם ומח עצם – הליכים כואבים לכל אדם ובודאי לילדה קטנה.

עם הגיעה של אנה לגיל שלוש עשרה, מתברר כי כליותיה של קייט קרסו, ועתה אנה נדרשת לתרום כליה – וכאן מתחיל הספר.

אנה פונה לעורך דין בבקשה שיגן עליה מפני הוריה החותמים באופן קבוע על הטיפולים הרפואיים שהיא עוברת, ודורשת כי תינתן לה אוטונומיה על גופה.

להמשך קריאת שומרת אחותי – ג'ודי פיקו

תם ולא נשלם

ולא יישלם לעולם..

וחבל. כל כך חבל

ורק אפשר לנסות ולאחות את קטעי החוטים – הסיפורים הנרמזים בהערות שכתבה לעצמה נמירובסקי – ולחשוב מה עלה בגורלם של גיבוריה

אבל הרי סופן של העלילות הוא רק חלק (קטן) מן החוויה שבקריאה

ככה מתחיל ספר:

חם, חשבו הפריסאים. אוויר של אביב. זה היה לילה של מלחמה, של אזעקה. אבל הלילה התקרב לקצו, והמלחמה היתה רחוקה. אלה שלא ישנו – החולים הרתוקים למיטותיהם, האימהות שבניהן בחזית, הנשים המאוהבות שעיניהן דהו מבכי – שמעו את צפירת האזעקה הראשונה. בתחילה זו היתה רק נשימה עמוקה, כמו אנחה שמשתחררת מתעוקת החזה. חלפו כמה רגעים בטרם מילא שאון הצפירות את השמים. הן באו מרחוק, מקצה האופק; כאילו בלי להיחפז. הישנים חלמו על הים המתגלגל וסוחף את חלוקי האבן, על סערה המטלטלת את היער בחודש מרס, על עדר בהמות דוהר בכבדות ומוחץ את הקרקע תחת פרסותיו; עד שלבסוף נכנעה השינה והגברים מלמלו בעיניים פקוחות למחצה: 

"זאת האזעקה?" "

ו להמשך קריאת סוויטה צרפתית – אירן נמירובסקי

אשה צעירה, פשוטה למדי, הופכת אט אט לחזירה, ואינה מפסיקה להיות אשה..
חוזרת לעתים להיות אשה לגמרי
ונסוגה חזרה לחזיריות

תחילה אין היא מבינה / רואה את המטמורפוזה שהיא עוברת (מה גם שהיא חוזרת להיות אשה)

לאט לאט היא מראה התנהגויות שאינן אנושיות, רק הרגש מאחוריהן נשאר אנושי

נדמה לי כי בכל פעם שהיא עוברת סוג של התעללות היא נסוגה לחזירות, וכשהיא זוכה ביחס מעט (מעט מאד, למען האמת) אנושי, היא חוזרת ולובשת צורת אשה

להמשך קריאת חזירויות – מרי דריסאק

אשה צעירה, רקדנית, יהודיה, פוגשת איש קצת פחות צעיר, זמר, נוצרי, שניהם הונגרים, שניהם עוברים לאיטליה, בשנים שלפני מלחמת העולם השניה.
נולדים להם ארבעה ילדים, כולם מועברים למשפחות אחרות, כולם נאספים, למעט אחד.

האב חוזר להונגריה, האם הצעירה נותרת באיטליה, ולימים מתה. שלושת הילדים נותרים אצל אומנת נוצריה, המצליחה להעבירם בשלום את ימי המלחמה.
לאחר מכן, מועברים הילדים לפלשתינה, שם נמצא דודם.

זהו הבסיס לרומן המכתבים שכתב צבי ינאי – האח הצעיר לרומולו, כביכול האח האובד.

בשפה יבשה נטולת רגש, כמעט, הוא פורש לפניו את תולדות המשפחה, כפי שהצליח לשחזר מתוך קובץ מכתבים שמצא… את הרגשות אנו מוצאים אך ורק באותם מכתבים – מן הסבתא המודאגת, ומשאר קרובי המשפחה. סנדרו, הכותב העיקרי – ממשיך לדווח בשפה יבשה ועניינית – ובכך, לטעמי, מכריח אותנו, הקוראים, להתעמק בספורו.

להמשך קריאת שלך, סנדרו – צבי ינאי

כן, שוב היה לי "לא נעים" להפסיק לקרוא באמצע, או אפילו די בהתחלה

למרות שהיה לי ברור לגמרי שזה לא ישתפר בהמשך..

והיו לספר הזה כל התנאים להיות ספר מופת, או לפחות ספר מוצלח ביותר…

האי של סופיה הוא סיפורה של מושבת מצורעים מול חופי כרתים ביון (כבר אופציה מרתקת – הלא כן?)..
לו רק היתה המספרת ("סופרת" זה תואר רם מדי בשבילה) נשארת שם, באי המצורעים – "בבית הכלא לחיים" הזה.. שממנו משחרר רק המוות.. ואף על פי כן הם יוצרים לעצמם חיים מלאים ..

לו רק היתה נצמדת לכמה דמויות באי הזה שהפך לסוג של "בועה" בזמן שבעולם סביב רעשו רחשו מהפיכות ומלחמת עולם..
הרי רק נושא שכזה ראוי לסיפור..

אבל ויקטוריה היסלופ נסתה לפרוס את ספורה גם לנשארים מאחור, שגם לאלה היו חיים מלאים – אהבות, רומנים, חיזורים… ופה ושם להזכיר קצת אלים יוונים, ומנהגים ביון – באיים מול היבשת, בכפרים מול הערים (ואני, הלא יש לי איזו חולשה בלב ליונים) להמשך קריאת האי של סופיה – ויקטוריה הייסלופ

לאורך כל הספר לא חדלתי לשאול (את עצמי, כמובן) – מה לעזאזל עשינו שם כל כך הרבה זמן?

הרי ריבר, החובש הקרבי, אומר, אחרי שלא הצליח להציל חייל אחד שנפגע:

".. אנחנו שומרים על התחת של עצמנו, זה הכל. יושבים על הבופור, לא קשורים לכלום, סופגים רקטות ופצמ"רים ומטענים, מסכנים את עצמנו, רק כדי שנוכל להמשיך לשבת על הבופור. זו כל המשימה."

כן, ככה, להיות שם כדי להיות שם

זהו ספרם של החיילים שקולם לא נשמע בספרי ההיסטוריה (טוב, היה פעם "שיח לוחמים" וגם הוא כבר כוסה אבק מזמן) – אלה שפשוט עושים את העבודה שנשלחו לעשות בשמנו, בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי לתהות…

אפילו שכבר ברור שמועד הפינוי קרוב, עדיין לא מאמינים, לא מעכלים – עד שלא מודיעים להם במדויק – שעוד מעט נצא מכאן.

להמשך קריאת אם יש גן עדן – רון לשם