כשהייתי ילדה, והפכתי לתולעת ספרים (למגינת לבה של אמי, שרק רצתה שאצא כבר לשחק עם ילדים וילדות אחרים), קראתי פעם או יותר את רובינזון קרוזו. אחר כך בגרתי ומתישהו, בשנות העשרים לחיי, כמדומתני, שבתי וקראתי בו, והפעם, בקריאה בוגרת יותר וביקורתית יותר, גיליתי בו לא מעט מיסיונריות והטפה לחיים נוצריים טובים והגונים.
וזו המחשבה שעלתה בי, לקראת סוף הספר הזה, שהוא ספר נוצרי הגון, מלא במידות טובות נוצריות, חסד נוצרי וחמלה נוצרית, שכר ועונש, חזרה בתשובה וגמולה. ולא משום שגיבוריו נוצרים, כלל וכלל לא. חלקם חסרי אמונה, או ממעטים בה בכל אופן, אבל בסך הכל סדר צריך שיהיה, ורצוי שיהיה סדר נוצרי כלשהו.
"שמע, ממילא אנחנו לא משפחה דתית. אנחנו הולכים לכנסיה רק בחג המולד ובפסחא. אז מה אם אביך לקח את האמרה הזאת מסרט בן שלושים שנה ולא מספר בן אלפיים? זה לא אומר שהיא שקרית, נכון? למעשה, אולי זה רק עושה אותה נכונה יותר." (עמ'28)
ואין בכך לפגום בספר כלל וכלל, אלא שהעניין הנוצרי מוסיף לו עוד שכבה, שבעיני האתיאיסטית שאני, קצת מיותרת.
ולספר עצמו. הספר נע בשני מישורי זמן עיקריים, במקביל, ועוד מישורי זמן משניים, המוזכרים מדי פעם. זמן עבר העיקרי הוא שנות הששים, השנה בה הוסרט הסרט "קלאופטרה", סרט בו נפגשו ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור, והסרט הזה הוא הרקע לארועי הספר בתקופת הזמן המוקדמת יותר. ברטון אף מופיע בספר בתפקיד אורח, ודמותו מקרינה על גיבוריו.
"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר
ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר
היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.
עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים
ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.
כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי
הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.
ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג׳ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על
אימפריה ומאנשים מתים." (עמ׳ 264 – 265)
מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת
415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר
התעתדו לפלוש משם להודו.
המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי
היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.
"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)
הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.
אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.
ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.
רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.
סודות, כנרמז בשמו של הספר, הם הציר סביבו סובב הספר הזה. סודות שיתגלו, סודות שיישמרו, סודות שיתגלו לקוראות ולקוראים בלבד, סודות שיתגלו לגיבורות הספר בתחילתו, או במהלכו, סודות שישנו את חייהן, או שיביאו אותן להשלמה עם אותם חיים. סודות.
ססיליה פיצפטריק, גיבורת הסיפור האחד, נשואה באושר מסוים לג'ון-פול, אם לשלוש בנות יפות ומוצלחות, ככל שניתן לשפוט בגיל הזה, מנהלת בית למופת, "מתקתקת" סדר יום קפדני, סוכנת של כלי טאפרוור, פעילה בוועד ההורים המקומי. סופרוומן מסוג מסוים, הסוג הפרוורי.
שלוש בנות, תלמידות בית ספר, הקטנה רק בת שש, הגדולה מתחילה למשוך מבטי גברים ברחוב.
"הנה זה מתחיל, חשבה ססיליה בעצב. לו רק היה ביכולתה להעניק לאיזבל מגן מפלסטיק, כמו זה שכוחות משטרה שממונים על פינוי הפגנות משתמשים בו, כדי להגן עליה מפני תשומת לב זכרית: התחושה הזאת בכל פעם שאת מהלכת לאורך הרחוב, הצעקות המבזות שנשמעות ממכוניות, המבטים הסורקים כבדרך אגב. .." (עמ' 85)
"חיה את חייך כאילו אתה עומד למות מחר ולמד כל דברכאילותחייה לנצח." ( מהטמה גנדי). כי לפעמים קורים דברים המסיטים אשה ממסלול חייה ומעלים אותה על מסלול אחר לגמרי, וכל תכניותיה נעצרות, וכל מה שחלמה עליו הופך תפל וחסר משמעות.
כי זה מה שקרה לליז פיין. תאונת דרכים ביום הולדתה ה- 20, אובדן חברתה הטובה ביותר, זו שהיתה כאחות לה, כאבר מאבריה, שחלמו יחד, שנשמו יחד, כאילו נבראו יחד מצלע אחת. יסמין, ג'אזמין, ג'אז, במחי תאונת דרכים תמו חייה. ותמו, בצורה מסויימת, גם חייה של ליז.
ומההתחלה. ליז, ליזי פיין, חזרה לבית הוריה בקיבוץ, בגיל עשרים ומשהו, לאחר שנפצעה בתאונת דרכים, אותה תאונה בה נהרגה חברתה הטובה. תחילה ניסתה להמשיך בחייה כרגיל, כי החיים ממשיכים, כך אומרות כל הקלישאות, וצריך להתגבר, אלא שלאט לאט היא מסתגרת יותר ויותר, מאבדת יותר ויותר את חדוות החיים, ומה ששבר אותה בסופו של תהליך הוא גניבת המחשב הנייד מדירתה השכורה.
ג'נט וינטרסון נולדה לאשה צעירה, צעירה מאד, לא נשואה ככל הנראה, ונמסרה לאימוץ לזוג הורים פנטקוסטלים די אדוקים. כאלה שהאמונה הדתית שלהם מלאת איסורים, וחטאים, והכאה עליהם, ותפילות, טקסים, ובעיקר מחסור; מחסור הנובע מכל אותם איסורים. למשל, איסור על קריאה ב(הרבה מאד) ספרים מסויימים.
לימים הפכה לסופרת ופרסמה, בין השאר, ספר סמי-אוטוביוגרפי "תפוזים הם לא הפרי היחיד", שאף עוּבד לסדרת טלוויזיה, ולאחר מות אמה המאמצת פנתה לכתוב ספר אוטוביוגרפי (בחלקו; היא מדלגת על תקופה של כמה וכמה שנים), הנכתב כאשר אין היא יודעת כיצד יסתיים. (דהיינו, אין לה מיתווה ברור).
הסיפור – סיפורה של ילדה מאומצת, של כאב, של מחסור בסיסי במשהו שלא ברור מהו, של רצון תמידי ונואש באהבה:
".. ילדים מאומצים ממציאים את עצמם בלית ברירה; בראשית חיינו יש היעדר, לא כלום, סימן שאלה. חלק חיוני מהסיפור שלנו נמחק, ובאלימות, כמו פצצה ברחם." (עמ' 12)
אין זה סיפור מתקתק וורוד על משפחה מאמצת אוהבת המחבקת בחום, אולי אף מעבר לרגיל, כי צריך לפצות את הילדה על ה"חור" הזה שבתוכה. להיפך. משפחת וינטרסון היא משפחה קרה ומנוכרת. האם (שהסופרת מכנה אותה לכל אורכו של הספר – גברת וינטרסון) מתיחסת אל בתה כאל פרי חטא, כאל "טעות בעריסה", כזו שכמעט בטוח שתחטא מתישהו, שכל מחשבה שלה עלולה להפוך למחשבה הנושאת עמה חטא כזה או אחר, כזו שיש להענישה בכל מיני דרכים וצורות, כמו – נעילה מחוץ לבית ללילה שלם (בצפון אנגליה זה יכול להיות די קר, לישון על סף הבית, או במחסן הפחמים), לא לתת לה מפתח לבית, כדי שלא תעולל דברים איומים ונוראים אם תשהה לבד בבית (ואם חזרת מבית הספר, ואין אף אחד בבית, חכי. מתישהו מישהו יבוא להכניסך.)
שירים על מות ילדים (1901 – 1904)
