המלים האחרונות בספר הן: "המשך יבוא…"; אבל הספר עומד גם בפני עצמו. אפשר כמובן לקרוא את הטרילוגיה הקודמת של פולמן "חומריו האפלים" המצוינת ביותר, טרילוגיה שמבחינה כרונולוגית מאוחרת ל"ספר האבק", ונכתבה כעשרים שנה לפניו, ומציגה את העולם המקביל המופיע ב"ספר האבק", אבל אפשר, כאמור לקראו גם כך, ללא תוספות לפניו או אחריו. ביקום מקביל לשלנו […]
כמו קליידוסקופ שלא מפסיק להסתובב והעיניים "רודפות" אחרי כל הצורות היפות המתחלפות בלי הפסק, כמו מוזיקה קצבית שאינה מרפה לרגע, מניעה את הגוף על פי קצב ואי אפשר להפסיק, כמו בליל קולות המבליחים, תופסים את האוזן לרגע, ומיד מפנים מקום לקול הבא, כך ספרו של יפתח אשכנזי "גיא בן הינום" תופס את כל תשומת הלב […]
מזמן מזמן, כשהייתי ילדה קטנה (או קצת פחות), ולא הייתי לגמרי מרוצה מהלימונים שהחיים חילקו לי (גם לא מהאגסים והתפוחים, ואפילו הסוכריות), דמיינתי לעצמי שאני בטח ילדה מאומצת, ושההורים שלי הם בכלל מלך ומלכה (או משהו כזה, כי המלכים והמלכות והנסיכים והנסיכות היחידים שהכרתי היו אלה שבספרים), שוודאי נחטפתי או נלקחתי בדרך זו או אחרת, […]
תלמה, אשה צעירה, או לא כל כך צעירה, הכל בעיני המתבונן/ת, רווקה, דתיה, בתולה. דחויה במידה מסוימת, לפחות על פי הרגשתה. הפחות מוצלחת מבין הדודניות, פחות יפה, פחות חכמה, התחילה לדבר יותר מאוחר. בתה של הבת הפחות מוצלחת מבין שתיים. מלאה ברגשי נחיתות והתרסה כלפי העולם. פעם, כשהיתה בת חמש, אמר חנן, עוד בן דודה, […]
שלושה זוגות בפרברים – סם וקלמנטיין, שיש להם שתי בנות, אריקה, חברת ילדות של קלמנטיין ואוליבר, וזוג השכנים של אריקה ואוליבר – ויד וטיפאני, שיש להם ילדה אחת, דקוטה (חביבה עלי במיוחד, משום שהיא קוראת אדוקה של ספרים, כבר בגילה הצעיר). שלושה זוגות, ומשהו שקרה ב"יום של הברבקיו", יום שהתחיל בפגישה שנקבעה בין סם וקלמנטיין […]
"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62) רובנו היינו כאלה, בגיל העשרה. ידענו הכל ואי אפשר היה לחדש לנו שום דבר על החיים. ידענו בדיוק איך דברים צריכים להיות, ואיך לתקן מה […]
"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9) […]