"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו." (עמ' 72) בכל ספר (מן הספרים הטובים, כמובן) ישנה איזו נקודה – נקודת האל-חזור, שבה הספר תופס את הקורא/ת ומכריח אותו/ה שלא להרפות ממנו יותר (למרות שבהחלט יכול להיות שלקורא/ת היו כמה הרהורי כפירה עד לאותה נקודה). הנקודה הזו היא […]
“I stare constantly into the Glass of Time, that magic mirror in which the shifting shadows of lost days pass back and forth in dumb show before the eye of memory.” (p. 517) אספרנזה (אליס) גורסט, יתומה מאב ומאם, נשלחת על ידי מיטיבתה / אפוטרופוסתה למשימה מיוחדת: עליה להתחזות למשרתת אישית לליידי טנסור, אלמנה בשנות […]
"כל חיי, אלה שהיטיבו עמי יותר מכול היו המסעות והחלומות; מבין בני-האדם, חיים ומתים, רק מעטים עזרו לי במאבקי. מכל-מקום, אילו התבקשתי לציין, מי היו האנשים שהשאירו את עקבותיהם עמוק בנשמתי, הייתי מונה שלושה או ארבעה: הומרוס, ברגסון, ניטשה וזורבה. הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכול בבוהק פודה. […]
סטונר הוא ההוכחה כי אדם – כל אדם – חייו ראויים לסיפור, אם רק יימצא מי שיספר אותם. וכך זה מתחיל: "ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד […]
בסוף הם מתים. לא אין כאן שום ספויילר – הסיפור הוא אמיתי לגמרי, ובסוף גיבוריו מתים. למרות שהסופר מנסה לדמיין מה היה קורה אילו… למרות שהקורא/ת נלפת/ת בתקווה שהסיפור יסתיים אחרת (ממש כמו לראות את שלוש היריות בחניון של העיריה, ולקוות שהפעם השוטרים או המאבטחים יעצרו את הרוצח..) כן, בסוף הם מתים. אבל הדרך לשם, […]
כבר הרבה זמן לא קרה לי שספר שאיני יודעת עליו דבר, שום כלום, גורנישט מיט גורנישט וכו', מתגלה כפנינה מבריקה, מצחיקה, נוגעת ללב ושלל סופרלטיבים אחרים. לפעמים, בגחמה של רגע, אתם לוקחים לכם ספר ליד, והוא מתגלה ככל אלה ועוד הרבה יותר. כזהו הספר לילה אחד, מרקוביץ' , שאלמלא נתגלגל לידי, ואלמלא לקחתיו לקראו בין […]
שתי ילדות, אחיות, יתומות, גדלות בביתו של דודן, אשתו ובנותיו. הדוד יהודי. הימים – ימי סוף מלחמת העולם השניה. הבית – בית עשירים בטוסקנה. ילדוּת במלחמה, ועוד ממושכת כל כך.. ילדות בכלל, כתיבה שאינה מתיילדת ובכל זאת כתיבה של ילדה. פֶּנִי ובייבי, שתי אחיות, יתומות, גדלות בבית דודן, עם בנות הדוד שהן כבר נערות מתבגרות, […]