אין ספק, יש לה את זה. ה״זה״ החמקמק, המסתורי, הנסתר בחלקו. ה״זה״ שלא מעטים תרים אחריו ורק מעטים מוצאים. ה״זה״ שהופך מלים ומשפטים ופסקאות למשהו שאי אפשר כמעט להניח מן היד, חוץ מהחיים עצמם. ה״זה״ שמחזיר אותך למלון, למרות שיש לך עוד שלוש או ארבע שעות עד העיסוק הבא שקבוע לך, ובמקום לשוטט ברחובות העיר […]
שתי נשים, דפנה שחק ומירי נחום, מתחקות אחר פרשיית רצח בלתי מפוענחת, בת ששים שנים. החקירה נערכת ומשודרת בפודקאסט, כששלבי החקירה נערכים בזמן ההקלטה, כך שהמאזינות והמאזינים יכולים לעקוב אחר התפתחותה של החקירה. הן נוברות במאגרי מידע, נעזרות במידע משטרתי (האחת מהן קצינת חקירות בדימוס), גזרי עיתונים, ראיונות עם קרובים של הנרצחים, אלה שאפשר לאתר […]
הספר הזה מאד מתעתע. לרגע הוא אפל, לרגע הוא ריאלי, מהחיים, ואז הופך למיסטי (נו, טוב, מעין רוגל אוהבת את הצד האפל הזה, הלא לגמרי מוכר; הייתי אומרת: לא לגמרי שפוי. אבל זה חלק מהכיף בספרים של רוגל, החלק הזה, הפארא-נורמלי). הספר הזה הוא בסימן שתיים: שתי גיבורות לא קשורות (לכאורה), שתי נובלות לא קשורות […]
אל הספר הזה הגעתי משום שמעין רוגל שלחה לי אותו באופציה להאזנה. ואני, שלא שומעת ספרים להנאתי כמעט כלל (מה כמעט? לא שומעת) , שמחתי מאד, והבטחתי לה שביום מן הימים אאזין לו. אחר כך ע' סיפרה בהתלהבות שקראה את הספר, ואמרתי לה שהוא ממתין לי להאזנה, וע' אמרה שאולי באמת הספר הזה ראוי יותר […]
"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9) […]