אל הספר הזה הגעתי משום שמעין רוגל שלחה לי אותו באופציה להאזנה. ואני, שלא שומעת ספרים להנאתי כמעט כלל (מה כמעט? לא שומעת) , שמחתי מאד, והבטחתי לה שביום מן הימים אאזין לו.

אחר כך ע' סיפרה בהתלהבות שקראה את הספר, ואמרתי לה שהוא ממתין לי להאזנה, וע' אמרה שאולי באמת הספר הזה ראוי יותר להאזנה.

וכך חלפו להם הימים, כשאני מבטיחה לעצמי (ולמעין) שיום אחד אאזין לסיפור (כולו שעה וקצת, רק שצריך למצוא שעה וקצת), והימים עברו, והשבועות, והחודשים, ואפילו הקורונה שריתקה אותי לביתי לא הצליחה.

ואז הגעתי אל היום שבו נבצר ממני לקרוא, למשך תקופה קצרה (מסיבות שאינן עניינו של הקהל הרחב), ועל כן הגיע גם היום להאזין ל"יער".

סיפורו של ילד אחד, פעוט בן שלוש, שבעת מנוסה מן המלחמה, שלו ושל הוריו ואחותו הגדולה ממנו, נעזב ונשכח בפאת יער אחת, והיער קרא לו, והיער היה לו אם ואב ובית.

ועוד סיפור, של ילד אחר, בן יחיד לאביו ולאמו, החיים בארץ אחרת לגמרי, ובשכנות לאביה, שכן אמה מתה כבר לפני שנים, ויום אחד אף הסב מת, והם נשארו, רק שלושתם. בביתם.

ולבית יש איזו איכות מכושפת, וכשהילד נשאר בו בגפו, בכל יום עת הוריו יוצאים לעיסוקיהם, הבית כאילו משתנה, כאילו יש בו צללים נוספים ורוחות עוברות בו, וריחות יש בו, שאין בבית בדרך כלל.

וזהו גם סיפורה של האם, שלא לגמרי הכירה את אביה, ועתה הוא מת. ולפני שמת, ומאז מתה אמה, לא הרשה לה להכנס שוב אל בית ילדותה, ועתה עם מותו היא נכנסת סוף סוף שוב אל בית ילדותה, ומגלה בו דברים אחרים וריחות אחרים, משל היה זה בית אחר לגמרי.

וכך שזורים להם הסיפורים זה בזה כמקלעת, מקלעת שלאט לאט תפרם, לפחות בחלקה לאוזניה של השומעת, ותוצת לה בלב איזו שמחה, שמחה שקטה כזו הקשורה תמיד לספרים שלא תמיד תזכור את תוכנם, אבל תמיד תזכור את היופי והפליאה שעוררו בה.

את הספר הזה לא קראתי, ובניגוד להרגלי לא אוכל להביא ממנו אמירות נפלאות (ויש כאלה למכביר, לכל אורכו של הספר), אולם ההאזנה לו היתה קסומה ונפלאה, ובהחלט מומלץ לקראו או להאזין לו.