בסוף סופו של הספר, בסוף ה"תודות" ישנה גם תודה לי, הקוראת (וגם לכן, אם תקראו), ורציתי להגיד לה, לקרן לנדסמן, שטרחה ועמלה וכתבה את הספר הזה, שבאמת לא צריך. לא צריך להגיד לי תודה. להיפך. אני צריכה להודות לך שהנה הגיע הספר שאחז בי מרותקת מהחל עד כלה, בזמן שספרים אחרים כנראה לא היו מצליחים; הזמן הזה בחיי שמחייב ספר שיהיה חכם מספיק, מרתק מספיק, שיקח אותי לעולם אחר, ועדיין ישאיר אותי כאן.

הצלחת. תודה.

את העולם הזה שלנדסמן בראה פגשתי כבר בספר הקודם – לב המעגל – ונדמה לי שזו התלונה היחידה שיש לי אליה; למה הייתי צריכה לחכות כל כך הרבה זמן בין שני הספרים? כי מאז הקודם נגמרה הקורונה (שמוזכרת כאן, בספר הזה, ככה כבדרך אגב) ויצאתי לפנסיה (מה שאמור היה להבטיח זמן איכות לקריאת ספרים, בין היתר), והיה השבעה באוקטובר שהפך הכל ושינה הכל, ושום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה קודם לכן, וגם אם רציתי, כבר לא יכולתי לזכור מה בדיוק היה בו, בספר הקודם.

איזה מזל שיש לי הבלוג הזה, שאני יכולה לפחות לנסות (דגש על: לנסות) להתמצא קצת, כי   גם אם לא באמת זכרתי יותר מדי מן הספר ההוא. הרי שנזכרתי מספיק, כך מסתבר כדי להנות הנאה שלמה מן הספר הזה (ספויילר: ממש כדאי לקראו).

הנערים של פעם בגרו, זה קורה לכולם, חוץ מאלה שמתו, אז, בקרב הגדול בככר (ולכן כדאי מאד לקרוא את הקודם, ולוּ רק כדי להכיר קצת הנפשות הפועלות או לפחות את הסביבה בה הן פועלות.

ושוב – מדינת ישראל, בעולם שהוא פחות מוכר לנו, כך אני מבינה מן הסבטקסט המבצבץ לעתים; יש קונפדרציה שהיא קצת סגורה לישראלים, היו אי אלה פיצוצים אטומיים שהחריבו חלק מן העולם המוכר לנו.

וישראל, ממש כמו ישראל, משוסעת בין הטובים לרעים, ובתוספת – בעלי הכוחות, כוחות הכישוף, לאלה שאין להם. אלה שאין להם הם בעלי הכח הפוליטי הגדול יותר, ועל כן מנסים להגביל, בכל דרך את בעלי הכוחות, באמצעות כל מיני סוגי פיקוח, כולל שימוש בבעלי כוחות המשתמשים בכוחם להרע, על ידי שהם חוברים לפוליטיקאים המנוּולים, ולאלה המנווטים אותם (ואל תבקשו ממני לקרוא להם בשמותיהם של מקביליהם במה שנשאר ממדינת ישראל האמיתית; אני רק תוהה כמה פעמים "התפלק" ללנדסמן איזה שם מוכר מן הפוליטיקה הישראלית הקיימת, שם שצריך היה לנכש לאחר מכן.)

ויש עניין שקצת "מעיף" את המוח ("קצת" זה אנדרסטייטמנט): היכולת להתקיים במישורי זמן, או שמא, על חוטי זמן, שונים  – השתקפויות – יכולת שיש לחלק מבעלי הכוחות, כך שהם יכולים לחתוך, כמו בצומת, קו זמן אחר של עצמם ושל אחרים, כדי לסייע, להסיט ולשלוט באירועים ("קצת"). צריך דמיון עשיר במיוחד כדי לברוא יכולות כאלה (שאפו, לנדסמן), וצריך דמיון עשיר גם כן, כדי לנסות (ולא תמיד להצליח) להבין.

ושוב, או שמא, זה מעולם לא נגמר, ישנה התנגשות בין אלה המבקשים לקחת רק עוד קצת זכויות מה"פריבילגים" בעלי הכוחות, להוסיף עוד פיקוח על ילדים שיתגלו כבעלי כוחות, אולי אף לקחת אותם מהוריהם כדי שיזכו לחינוך "מתאים", "מאחד"

…כולם מקפידים שהמשפטים שלהם יהיו מסוגננים היטב. לא תהיה פגיעה בזכויות של אף אחד, הגיע הזמן לאחדות. המטרה של החוק להגן על כולם. …
… אנחנו מייצגים את כולם, וכולם מבקשים שינוי אמיתי. מבקשים ללכת בביטחון ברחוב. מבקשים לעשות הפרדה מוחלטת בין מי שנאמן למדינת ישראל לבין מי שחותר תחת קיומה. וכדי לשמור על ההישג שלנו, חובה על כולנו להתגייס כדי להגן על המדינה מפני מי שמסוכן לעקרונותיה!" (עמ' 59)

וגיבורינו וגיבורותינו מנסים להציל את מה שאפשר, לפני שיהיה מאוחר מדי .

… אנחנו חייבים לעשות משהו. אי אפשר לעמוד מהצד ולחכות שהארץ שלנו תציל את עצמה. לא כשלא ברור לחלק ניכר מהארץ שהיא בכלל זקוקה להצלה." (עמ' 64)

ומשברור לקוראת, קפלניסטית בעברה, מהיכן נובעת הדאגה אפשר להתרווח ולהתחיל ליהנות באמת.

בורות מים ישנים, כך מסתבר, כאלה ששימשו לאגירת מים בתקופות קדומות (ובארץ עמוסת היסטוריה כמו שלנו, ארץ שלא הוחרבה במלחמה העולמית, יש לומר, יש לא מעט כאלה) מהווים מאגרי כישוף אימתניים. כאלה שהכשפים שנאגרו בהם לא יכולים היו להשתחרר משום שלבורות האלה יש תקרות. בעלי כוחות יודעים להדיר רגליהם מן הבורות האלה, משום שההשפעה שלהם עליהם ועל כוחותיהם כל כך גדולה, שאחרי ביקור כזה בעל כוחות יכול לאבד את כוחותיו, ולעתים גם את שפיותו.

כישוף נוצר על ידי תודעות של בני אדם. ככל שיש יותר אנשים במקום אחד, כך יש יותר כישוף, ובמקומות סגורים הוא נשאר זמן רב יותר מאשר במקום פתוח. הרבה מכשפים במקום אחד יכולים להטיל מעגל חזק ולייצר סערה. זה מה שההמון הזועם עשה בבסטיליה, זה מה  שהמורדים בטרבלינקה עשו…" (עמ' 92 – 93)

..המקור לכישוף הוא תבונה, ואנשים חיים על הקרקע, ככל שיש יותר אנשים במקום מסוים, כך יש יותר כישוף שנצבר בו, וככל שיש יותר אנשים במבנים סגורים, כך יש יותר כישוף שנצבר בתוך המבנים.  … רק מקומות שבהם חיו אנשים לאורך מספיק זמן והיו סגורים כל הזמן הזה, שימרו את מצבורי הכישוף שלהם. הבנייה החדשה הביאה בחשבון ארובות לפיזור כישוף, שלא יצטבר יותר מדי. אבל במבנים עתיקים ובמערות הכישוף התפרק כל כך לאט, עד שנוצרו מעיינות כוח שהיה אפשר להשתמש בהם. …(עמ' 146 – 147)

ישראל שבספר לא שונה בהרבה מישראל המוכרת לקוראת, עם מעט שינויים גיאוגרפיים קלים. ירושלים, למשל, בהיותה בעלת כוחות כישוף משלה, הפכה לעיר שולית, משום שבעלי כוחות אינם יכולים להכנס אליה.

…עיר שאליה לא יכולים להכנס בעלי יכולות היא עיר שמדירה מתוכה את רוב העסקים הגדולים, כל ההייטק, כל משרדי הממשלה. היא אמנם עיר מגורים נחמדה לרגילים… ותיירותית למדי, אבל לא משמעותית ולא חשובה.
… בעוד באר שבע היתה מרכז חיים שוקק בזכות האוניברסיטה, התעשייה והצבא שהקים שם בסיס אימונים, ירושלים היתה בעיקר עיירת שינה עבור מי שהחיים במודיעין היו יקרים לו מדי. …" (עמ' 197)

(ובלחש אני מוסיפה, מגיע לה, לירושלים.)

עלילת הספר נוגעת למאבקי הכח בין אלה שיש להם (כוחות) לבין אלה שרוצים לשלוט בהם, כי "אחדות" ו"שיוויון", ובעצם מאבקי הכח שאנו מכירות מכאן, בתוספת כישוף.

תהיה התנגשות, משום שמוכרחה להיות התנגשות, ולאחריה יצטרכו לאסוף את השברים, ככל שניתן.

ועל הדרך אפשר להבין כל מיני תופעות שקרו סביבנו (לא, לא את השבעה  באוקטובר. אני מניחה שהספר נכתב לפני). אבל למשל את המאבק על הקפיטול, לאחר בחירת ביידן לנשיאות.

..  מה שקרה בקפיטול זה ששני דמוסים עשו ניסוי כלים הם לא השפיעו רחוק, רק מספיק להזיז כמה פיונים במקום הנכון. הם חשבו שלכל היותר הם יצליחו לעורר הפגנה סוערת, משהו בסדר גודל של ענן גשם בקיץ, ויצרו בטעות הוריקן." (עמ' 216)

{הערת המבקרת: לא, אין לי מושג איך לבטא "דמוסים". אולי כדאי לנקד לטובת אלה שלא יודעות. אולי כדאי גם להוסיף, בסוף הספר, מפתח ליכולותיהם של בעלי הכוחות. לספר הבא, כמובן.)

(הערת המבקרת 2: רק המחשבה של מה שנעשה כיום, בלי כוחות כישוף, ככל הידוע לי, הניסויים שנערכים בנו באמצעות המדיה – אמצעי התקשורת, המדיה החברתית, ולאן זה הוביל עד כה. מחשבה כזו בהחלט מפחידה.)

ועוד משהו שמצאתי בספר, שמהדהד לי לא מעט את הכאן והעכשיו:

..כשאתה נלחם באש בעזרת אש, אתה מקבל רק אדמה חרוכה. זה לא העולם שבו אתה רוצה לחיות. …" (עמ' 256)

הספר הזה, בניגוד לקודם, מחולק לפרקים, עניין המקל על הקוראת (קצת) לנווט בו, מה גם שהפרקים נכתבים מתודעתם של הגיבורים והגיבורות, עניין המקל, קצת, על ההתמצאות במרחב הנוסף, הכישופי, שיש בספר.

הספר הזה ליווה אותי בימים האחרונים, גם כשלא קראתי בו. היה בו משהו כמעט טריגרי, ואולי מזל שיש בו כישוף ובעלי כוחות, שהרחיקו אותו מן הכאן והעכשיו.

כדאי מאד -מאד לקרוא את הספר הזה. כדאי גם לקרוא את קודמו.

אני חושבת שזה מה שאעשה עכשיו; אחזור לקודם. רק כדי לרענן את הזכרון.