כשהייתי ילדה, והפכתי לתולעת ספרים (למגינת לבה של אמי, שרק רצתה שאצא כבר לשחק עם ילדים וילדות אחרים), קראתי פעם או יותר את רובינזון קרוזו. אחר כך בגרתי ומתישהו, בשנות העשרים לחיי, כמדומתני, שבתי וקראתי בו, והפעם, בקריאה בוגרת יותר וביקורתית יותר, גיליתי בו לא מעט מיסיונריות והטפה לחיים נוצריים טובים והגונים.

וזו המחשבה שעלתה בי, לקראת סוף הספר הזה, שהוא ספר נוצרי הגון, מלא במידות טובות נוצריות, חסד נוצרי וחמלה נוצרית, שכר ועונש, חזרה בתשובה וגמולה. ולא משום שגיבוריו נוצרים, כלל וכלל לא. חלקם חסרי אמונה, או ממעטים בה בכל אופן, אבל בסך הכל סדר צריך שיהיה, ורצוי שיהיה סדר נוצרי כלשהו.

"שמע, ממילא אנחנו לא משפחה דתית. אנחנו הולכים לכנסיה רק בחג המולד ובפסחא. אז מה אם אביך לקח את האמרה הזאת מסרט בן שלושים שנה ולא מספר בן אלפיים? זה לא אומר שהיא שקרית, נכון? למעשה, אולי זה רק עושה אותה נכונה יותר." (עמ'28)

ואין בכך לפגום בספר כלל וכלל, אלא שהעניין הנוצרי מוסיף לו עוד שכבה, שבעיני האתיאיסטית שאני, קצת מיותרת.

ולספר עצמו. הספר נע בשני מישורי זמן עיקריים, במקביל, ועוד מישורי זמן משניים, המוזכרים מדי פעם. זמן עבר העיקרי הוא שנות הששים, השנה בה הוסרט הסרט "קלאופטרה", סרט בו נפגשו ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור, והסרט הזה הוא הרקע לארועי הספר בתקופת הזמן המוקדמת יותר. ברטון אף מופיע בספר בתפקיד אורח, ודמותו מקרינה על גיבוריו.

תקופת הזמן – הווה – שנות האלפיים, הן מעין סיכום ומפגש מחודש של גיבורי הספר, עמם נפגש/ה הקורא/ת בשנות הששים של המאה הקודמת.

ואלה גיבורי וגיבורות הספר:

מייקל דין, מפיק סרטים לא צעיר, שתהילתו מאחוריו, אך שמו עדיין הולך לפניו בהוליווד, יש לו משרד בתוך אתר של אחת מחברות הסרטים הגדולות, יש לו עוזרת הפקה, ושמו פותח דלתות ומושך אליו תסריטים ותקצירים, רעיונות משונים יותר או פחות, כאלה שיוכל להגיש, אם יחשבם לראויים, לחברת הסרטים, לשיקול דעתם של מנהליה.

בעבר היה סוג של מפיק בסרט "קלאופטרה".

פסקואלה טורסי. מוצאו מכפר קטן באיטליה. כל כך קטן שכמעט אין למצאו על המפות, וכיום כבר נבלע לגמרי בתוך אחד משכניו. בעבר ניהל בית הארחה קטן בכפר, ושם פגש את די מוריי, שחקנית קולנוע יפהפיה שנשלחה אל הכפר, על ידי מייקל דין.

די מוריי, בעברה שחקנית קולנוע אמריקנית, יפה להלל, בהווה חיה בארצות הברית, במקום מבודד, יחסית, מנהלת תאטרון מקומי קטן. פעם כמעט קרו דברים ודברים אחרים קרו גם קרו, ונתיב חיים אחד נבחר, ונתיבים אחרים ננטשו.

"ואז קרה הדבר. פסקואלה טורסי נחצה לשניים. מעתה ואילך הוא יחיה חיים כפולים: החיים שיהיו לו והחיים שלעולם יוסיף לתהות איך הם יכלו להיות." (עמ' 287)

אלוויס בנדר, סוחר מכוניות. פעם רצה להיות סופר, לכתוב את סיפורו במלחמת העולם השניה. פעם הגיע לבית ההארחה של טורסי, וכתב בו פרק אחד מתוך הספר, ובכל פעם שחזר, את חופשתו השנתית בילה בכפר, ליטש את הפרק הזה שוב ושוב.

ובשנות הששים, כשחזר לבית ההארחה, פגש את די מוריי.

וישנם גם קלייר סילבר, עוזרת ההפקה של מייקל דין, שכל חייה חלמה להיות משהו בעולם הסרטים, ומצאה עצמה בעיקר קורת תסריטים וסינופסיסים וסטורי-בורדס, עבור מייקל דין, מחפשת את התסריט האחד שכדאי וראוי להגיש לאולפן.

שיין וילר – שיש לו רעיון לתסריט, והוא מבקש להביאו בפני מייקל דין.

פאט בנדר – מוזיקאי מחונן משהו, שמחפש את עצמו ומאלחש עצמו באלכוהול ובכל מיני חומרים אחרים מדי פעם.

וישנם אנשי הכפר הקטן באיטליה, שמשום קוטנו כולם מכירים את כולם, כולם מעין משפחה.

ויש פרידות לתמיד, ומכאובי לב, חמלה וחסד, שכר ועונש ותגמול.

וסיום שמערבב את כל זמני הספר, העיקריים והמשניים, והוא קלוז'ור של כל הסיפורים וסיפורי המשנה וסיפורי המשנה-משנה, ולא שזה ממש הכרחי, אבל בהחלט נחמד לדעת מה קרה עם כל אחד ואחת מגיבורי הספר.

מהפך דפים בהחלט, וממתק קיצי משובח.

ריחם המתוק של הזכרונות  – ג'ס וולטר. תרגום: נעה בן-פורת. הוצאת: אריה ניר. 315 עמודים.

Beautiful Ruins – Jess Walter

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)