6.4.2024 – 183 באוקטובר

אני כותבת פחות, הרבה פחות. פעם כתבתי בכל יום, אחר כך הורדתי את המינון. אבל אי אפשר להפסיק. לא באמת.

חצי שנה. את רוצה לצרוח: חצי שנה! ומה אתם עושים שם למעלה? למה אתם מחכים? איך אתם נרדמים בלילה? איך אתם מסתגרים בלשכותיכם המהודרות? איך אתם לא רואים? איך אתן לא רואות?
עוד רגע תיקרע הארץ, ותהום תעבור בין חלקיה. אי אפשר יהיה יותר לתקן. לא יהיה יותר מה.

רק האנשים והנשים שפעם, לפני חצי שנה נחטפו מחייהם, רק הם הולכים ודועכים, הולכים ונעלמים.

ואנחנו יחד איתם.

11.4.2024 – 188 באוקטובר

עייפות החומר

זכוכית מתעייפת. אחרי שמוזגים בה מים חמים ומים קרים, ולעתים שמים קרח, שוב ושוב, בסוף היא מתעייפת. ואז מופיע סדק קטן, כמעט בלתי נראה, ועוד דחיפה אחת קטנה והיא נשברת.

אני כבר לא מתפרצת בבכי כשמשהו קורה; לעתים מזילה דמעה, לעתים יותר מאחת, לעתים מסתגרת, מתכנסת בתוך עצמי, אבל כמו הזכוכית, משהו נסדק. בין התקווה (יש התקדמות במגעים) לבין הייאוש (איזה אל"מ חשב שזה ממש נכון עכשיו לירות בבניו ונכדיו של אחד מבכירי חמאס), ואז צריך רק דחיפה קטנה, רק כוס מזכוכית שמתנפצת על שולחן בבית הקפה, ורסיסיה מתפזרים לכל עבר, כולל לתוך צלחת הסלט שהזמנתי, ומיכל הסוכר,  והמגש של א' שישבה מולי, כדי שאשבר גם. אוותר על המנות והקפה, ואפילו השיחה המלבבת שקלחה אך לפני רגע, ואצא מבית הקפה, לפני שהשברים יתפזרו לכל עבר.

רק נדמה לך שאת מתקדמת בקו לינארי ישר, ורק עוד קצת, ובקרוב תוכלי לחזור ולתפקד כרגיל, והחיים יחזרו כמעט למסלולם (להוציא גורמים שאינם בשליטתך, והידיעה הברורה שההפקרה והבגידה אינם סתם רשלנות של השבעה באוקטובר, אלא חלק מן היחס הכללי שאת זוכה לו, לאורך זמן, ואף אחד כבר לא מנסה להסתיר שאת לא באמת חשובה למי ששולטים בחייך), ואז כוס קפה קר אחת מתנפצת, ואת מתנפצת יחד איתה.

13.4.2024 – 190 באוקטובר

זהו כנראה שבוע הטריגרים, משום שכשחזרתי מן הככר בערב אחרי העצרת (ברגל, אין אוטובוסים), עבר על ידי איש צעיר רכוב על אופניו (אופני כביש, שאמורים לנסוע על הכביש ולא על המדרכה, אבל מילא) וממש כשעקף אותי התפוצץ לו צמיג בקול נפץ עז.

אפילו ללכת הביתה כבר אי אפשר בלי משהו שמיד יזכיר לי.

לא היו הרבה אנשים היום בככר. צועדי המחאה שפעם היו עוברים בככר אחרי קפלן צועדים עכשיו ישירות לשער בגין. ורק בני המשפחות (חלקם), אלה המנסים להיות ממלכתיים, ולוּ רק כדי שלא ייפגעו סיכויי השחרור, שמחריב ישראל לא ימצא עוד איזה תירוץ להשהות את השיחות, רק הם ועוד קומץ נשארים בככר.

ואנחנו כבר עייפים. עייפים עד בלי קץ.

ופיקוד העורף מפרסם אזהרות חדשות, וכל האמהות והאבות שקיוו לעוד כמה ימים של שקט בקיטנות החופש, יאלצו מחר להשאיר את ילדיהם בבית.

אולי זו רק הודעה כדי שנהיה עסוקות פחות בפעילות להחלפת הממשלה, ובכל מקרה כל זה בעקבות עוד מעשה טפשי ומיותר של תקיעת אצבע בעין, נראה מי יותר גבר.

ועם הכבוד הלאומי שהולך ומתנפח, אנחנו הולכים ונמוגים.

20.4.2024 –  197 באוקטובר, 2023

מחר צחי יהיה בן 50. הגיל הכי חגיגי, אמצע החיים, יובל, חגיגה ענקית. אתמול חגגנו לצחי בככר. צחי בעזה. לא באמת חגגנו. אבל ציינו את יום הולדתו. בני כיתתו, הנשים והאנשים שגדלו עימו בקיבוץ ארגנו והביאו ועשו. והיה כל כך יפה וכל כך חגיגי. רק חתן השמחה היה חסר. עודנו חסר.

לפני שבוע חגגנו לעמרי. עמרי "רק" בן 47, וזה "סתם" גיל. אבל גם עמרי נמצא בעזה, וגם הוא לא היה בחגיגה של עצמו.

הם צריכים לחזור.

הם חייבים לחזור.

הם חייבים לחזור בריאים, צועדים על רגליהם.

הכל כאן מתפרק בלעדיהם. המדינה, החברה.

אנחנו.

הם חייבים לחזור.

חייבים.

22.4.2024 – 200 באוקטובר 2023. פסח

200 ימים שאין לנו מדינה. 200 ימים שאין לנו בית.

200 ימים שאנשים, נשים וטף שבויים ביד אויב אכזר, ואנחנו, כמו באלפיים שנות גלות, לא נותר לנו אלא אבינו שבשמיים, והוא, כרגיל, איננו.

אתמול היה ליל הסדר; זמן שמחה ומפגשים משפחתיים. מתעדכנים בשלומם של קרובים קצת רחוקים, אוכלים, שותים, שמחים.

אבל איך אפשר לשמוח? איך אפשר כשעל הכסא הריק מונחות תמונותיהם של צחי ועמרי.

איך אפשר, כשבמקום לפתוח את הקריאה בהגדה המשפחתית-מסורתית (אדפטציה על ההגדה הקיבוצית), פתחנו בקטע מן ההגדה החדשה של בארי.

איך יכולתי לשיר, כשכל מה שיכולתי היה להקריא שמותיהם של 133 חטופות וחטופים.

ואחר כך, כשהצעירים והצעירות שבשבט ניסו לשיר ולשמוח, וכל קטע בהגדה מזכיר, והדמעות חונקות.

וכשנפתח בקבוק (חיקוי) שמפניה בקול נפץ, הדופק קפץ בבת אחת.

איך אפשר להמשיך כך, יום אחרי יום אחרי יום?

זכית, אמרתי לאמי, לחיות בדור שראה בקום המדינה ובהחרבתה.

כי תיכף אין לנו, וקצרה ידנו מהושיע.

30.4.2024 –  207 באוקטובר, 2023

את סוף השבוע האחרון ואת החג השני העברתי בגולת נחל עוז אשר במשמר העמק.

בערב החג השני התקיים מופע בסמוך לכניסה למערת הפלמ"ח, בנקודה גבוהה במשמר העמק (קיבוץ שכולו עליות וירידות, וכל הליכה לאיזה מקום  מעלה את הדופק ומחזקת את הכושר הגופני).

לייזר לויד הידוע (שרק באותו הערב נודע לי על קיומו) הופיע בערב רוק-נ-רול שעיקרו גרסאות כיסוי ומיעוטו שירים שנכתבו על ידו, ובעיקר הפליא בפריטה על הגיטרה.

וישבנו סביב שולחנות, עם כוסות הבירה (בעיקר) ופתאום עברה בי המחשבה, שזה ממש כמו נובה; הנה אנחנו חוגגים, ובגלל עוצמת המוזיקה לא נשמע את היריות עד שיהיה מאוחר מדי. מחשבה המלוּוה, כמובן, בהתקף חרדה.

עד שעבר וירדתי מן הגבעה.

השבעה באוקטובר לא הולך לשום מקום.

ואנחנו, מאבדים לאט-לאט את מה שפעם היה לנו בית, מה שפעם היתה לנו מולדת.