כשעצוב, והחיים לא לגמרי מחייכים, טוב שיש ספר אחד (או יותר) של קוני וויליס שטרם נקרא מוטען על הקינדל, ואם הוא עוסק בענייני חג המולד, על אחת כמה וכמה.

כי וויליס אוהבת את חג המולד, ואוהבת סרטים שעניינם חג המולד (וסרטים בכלל, בעיקר אלה הקלאסיים, כפי שאפשר לקרוא בסיפור Remake שבתוך: Terra Incognita) וכמובן, נפש רומנטית יש לה, וכך גיבורותיה וגיבוריה טובי וטובות הלב והראויים זוכים להתאחד עם מושא אהבתם, לא לפני שיעברו דרך חתחתים ויתרוצצו בין כאן לשם וחזרה במשך זמן קצר, כדי להשיג כל מיני מטרות או אנשים שהם כמעט בלתי מושגים, וייתקלו במכשולים ומעקשים, עד הסוף הטוב.

כי מוכרח להיות סוף טוב. אחרי הכל – זמנים קשים קוראים לספרות המקלה על מכאובי הנפש.

בהקדמה לספר מסבירה וויליס לקוראת את הצורך ב(עוד) סיפורים לחג-המולד, משום שהסיפורים הקיימים מימים-ימימה עצובים או קודרים, עם מוסר השכל כזה או אחר, עם אסונות. וחג המולד צריך סיפורים שמחים. וכך היא כותבת

“Nobody, before Andersen came along, had thought of writing such depressing Christmas stories. Even Dickens, who had killed a fair number of children in his books, didn’t kill Tiny Tim. But Andersen, apparently hell-bent on ruining everybody’s holidays, froze innocent children, melted loyal toys into lumps of lead, and chopped harmless fir trees who were just standing there in the forest, minding their own business, into kindling.” (pp. xii)

ב- “All About Emily” מופיע הוויכוח התמידי בין מי שמצדדים בתחליפי-אדם חכמים לביצוע אותן עבודות שבני האדם אינם מעוניינים בהן, לבין אלה המתנגדים, המפחדים מאנדרואידים חכמים במיוחד שייתרו אף את בעלי המקצועות הייחודיים, כמו אמני הבמה בברודווי (בעיקר אנשי ונשות המקהלה). ובכלל מתעורר הדיון האינסופי, האם בינה מלאכותית יכולה לאמץ לעצמה גם רצונות אוטונומיים, ולעקוף איסורים שהוטמעו בתכנות. (אסימוב נשאר רלוונטי גם כאן). ובאמת – מה תעדיפו: את התפריט הקולי המחייב להקשיב עד סופו כדי ללחוץ על המקש הנכון, או אדם שיעבירכם מיד למחוז חפצכם?

“…Wouldn’t you rather have a nice young man fixing the bug in your computer than a repair program? Or have a friendly, intelligent operator connect you to the person you need to talk to instead of trying to choose from a dozen options, none of which apply to your situation? …” (pp. 56)

ב- “Inn” חוזרת וויליס אל נושא אהוב עליה: מסע בזמן; בזמן החזרות בכנסיה לקראת ערב חג המולד, ערב שיהיו בו קטעי מקהלה וכוראלים בהשתתפות הקהל, דברים מפי הכומר, המחזה של סיפור המולד, חזרות שנמשכות הרבה מעבר לזמן המתוכנן, כרגיל, אחת מחברות המקהלה, בדרכה להביא משהו מאחד החדרים, פותחת את דלת הכנסיה לשמע דפיקות בדלת, ופוגשת באיש ואשה, מאד צעירים.  חסרי בית כנראה, שנאסר להכניסם לכנסיה, משום שידועים המקרים שחסרי בית השיבו על החמלה והנדיבות בגניבות ובוונדאליזם, ובכל זאת הכניסה אותם, משום שנראו כל כך חסרי אונים, צעירים כל כך, עומדים יחפים בשלג.

“They had gotten lost through some accident of time and space, and ended up at the church.” (pp. 104)

ואחרי שהכניסה אותם, היה עליה להחביאם ולמצוא דרך להעבירם למקלט לחסרי הבית. או, אולי למקום אחר?

את הסיפור “All Seated on the Ground”   קראתי כבר בעבר, כנובלה נפרדת, ומשום שכה נהניתי אז, שבתי וקראתי אותו.  אולי משום העיסוק המרובה במקהלות, סיפורים המוכרים לי כל כך מן החיים עצמם.

“…I never think they’re going to be able to do it, but somehow, no matter how awful they sound in rehearsal, they always manage to pull it off. It’s enough to restore your faith in humanity. …” (pp. 151)

גיבור הסיפור "In Coppelius’s Toyshop" נקלע לחנות הצעצועים בערב חג המולד לגמרי במקרה. היו לו זוג כרטיסים למשחק של הניקס והוא הזמין את המחוזרת הנוכחית שלו למשחק, בתקווה שאחרי הבילוי המשותף במשחק, יימשך הבילוי גם במיטתה, או מיטתו, וכשבא לקחת אותה למשחק, הודיעה לו כי לא תוכל לבוא עימו, משום שאמה נלקחה לבית החולים, ועליה לנסוע לשם בדחיפות, והוסיפה וביקשה ממנו כי יקח את בנה הקטן לפתחה של חנות הצעצועים, שם חברתה תיקח אותו איתה.

הוא לא נחמד במיוחד, המספר בסיפור הזה. לגמרי לא.

“Women always make this big deal about men being liars and not telling them you’re married, but what about them? They talk about honesty being the most important thing in a “relationship,” which is their favorite word, and they let you take them out and spend a lot of money on them and when they finally let you talk them into going up to their apartment, they trot out these three little brats in pajamas and expect you to take them to the zoo.” (pp. 186)

לינדזי, גיבורת הסיפור "Now Showing", נעתרת לחברותיה לעזוב את הספרים וצאת איתן לסרט. התנאי שלה – שבאמת ילכו לסרט. סרט ספציפי, שפעם קבעה עם מי שהיה בן זוגה ושותפה לאהבת הסרטים, ואיכשהו הבחור נעלם, וגם הסרט לא נצפה. כן, היא תלך איתן לסרט בתנאי שלא ילכו לשתות או לאכול או לקניות במגה-קולנוע, זה המכיל כל כך הרבה בתי קולנוע שאפשר להתבלבל, כי היא מאד רוצה לראות את הסרט הזה.

“Movie theaters have never made their money off the movies they showed. They were just a sideline, a way to get the public into the theater and buy popcorn and jujubes at outrageous prices. …”(pp.  335)

אי אפשר לקנות כרטיסים לסרט באתר, וכשהן מגיעות למגה-קולנוע, אי אפשר לקנות כרטיסים במכונות האוטומטיות, אלא רק בקופה, ושם יש תור ארוך מאד. כשהיא מגיעה לקופה, בדיוק נגמרו הכרטיסים לסרט, ועליה לקנות כרטיסים להקרנה הבאה. התור לכניסה לקולנוע עצמו (כניסה אחת לכמה אולמות) ארוך אף הוא, ויש איזה עיכוב בכניסה לאולם "שלה", ועל-פי מדיניות המקום, אין להכנס לאולמות הקולנוע לאחר תחילת ההקרנה. ומשהו כאילו מעכב אותה שוב ושוב ושוב מצפייה בסרט הזה.

הסיפור האחרון והמרנין בספר שכולו שמחת-חג-המולד הוא סיפורה של סופת שלג ענקית, שלג כבד ומשבש חיים, היורד בכל העולם, כמעט (לפחות במקומות בהם חוגגים את חג המולד), וסיפוריהם של כמה אנשים וכמה נשים שסופת השלג הזו, שאיש לא צפה, משבשת את חייהם.

יש בספר עוד ועוד סיפורים, כל אחד מהם משמח לב וכולו אהבת החג לאו דווקא במשמעותו הדתית, אלא בהיותו יום חגיגי במיוחד.

כמה טוב שיש ספרים של קוני וויליס. לימים טובים וגם לפחות.

מומלץ