סוסית – לאה איני

סוסית

ח רָאִיתִי הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה-אִישׁ רֹכֵב עַל-סוּס אָדֹם, וְהוּא עֹמֵד, בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה; וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים.  ט וָאֹמַר, מָה-אֵלֶּה אֲדֹנִי; וַיֹּאמֶר אֵלַי, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, אֲנִי אַרְאֶךָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה.  י וַיַּעַן, הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין-הַהֲדַסִּים–וַיֹּאמַר:  אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה, לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ.  יא וַיַּעֲנוּ אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים, וַיֹּאמְרוּ, הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ; וְהִנֵּה כָל-הָאָרֶץ, יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת. (זכריה  – פרק א')

 "בעולמנו יש הכל, צריך רק… להאמין" (עמ' 231)

 כן, ככה זה – אחרי ספרה האוטוביוגרפי "ורד הלבנון", שהשאיר חותמו בנשמתי, ציפיתי לעוד משהו כזה, כבד כזה, נוגע בנימי הנפש כזה.. ובמקומו מצאתי סיפור קל משהו, אגדה משהו, שלא יכול או כן יכול להיות, אם רק נאמין…

 סאשה, נערה לא כל כך צעירה, אשה בעצם, בחרה להרחיק עד אל-פאסו ולעסוק בנגרות, ובלבד שלא תשאר כאן, בקרב משפחתה המוזרה – אמה החתולית משהו, האצילית, ואביה הסוסי משהו, המחובר לקרקע, הארצי… להתרחק למקום שבו כל האיבות המשפחתיות, כל הזכרונות הלא ממש שמחים, נהיים פשוט רחוקים.

 אבל סבתא שלה, אם אביה, אף היא ארצית, מושבניקית מנוב מתה ומורישה לה נחלה במושב.

 סאשה חוזרת לארץ ולמושב בו ביקרה פעם, בילדותה, לנחלה שירשה עם האורווה המסתורית שבה, רק כדי לגלות סודות משפחתיים שהיו שמורים בפניה כל השנים הללו… סודות מצחיקים, משעשעים, כמוסים…

 ואושר אולי, ואהבה, אולי, כמו שפעם אמרה לה סבתה שכה הבינה לנפשה: "כל דבר בא בעיתו.. וכשהוא בא, כבר אי אפשר להחמיץ אותו. זה האושר! ואז תופסים אותו חזק-חזק, בשתי ידיים, ומעריכים כל דקה שהפסדנו, וכל דקה שעוד נשארה, שהיא פתאום היקרה בעולם..." (עמ' 14 – 15)

 ומכאן והלאה הולך הסיפור והופך פלאי יותר ויותר, משעשע יותר ויותר, עם דמויות משנה הזויות או מצחיקות או שניהם גם יחד, ועם סוסים .. הרבה סוסים.

 וצריך רק להאמין.

 

מומלץ בהחלט.

 סוסית – לאה איני. הוצאת כנרת זמורה ביתן. (232 עמודים)

(פורסם ב – 25 בינואר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *