עידן התמימות – אידית וורטון

עידן_התמימות"… כלל ברזל שהתקבל ללא עוררין בעולם המוזיקה תבע שהמקור הגרמני של אופרות צרפתיות ששרות זמרות שוודיות יתורגם לאיטלקית למען ייטיבו להבינו דוברי אנגלית. והדבר היה טבעי בעיניו של נְיוּלֶנד אַרצֶ'ר ככל יתר המוסכמות שעיצבו את חייו: כמו החובה להשתמש ליצירת פסוקת בשערו בזוג מברשות שיער כסופות-גב שעליהן חקוקה באמַייל כחול המונוגרמה שלו, ולא להופיע לעולם בנסיבות חברתיות בלי פרח (ורצוי גַרדֶניה) בלולאת מקטורנו." (עמ' 15)

 ניו יורק, שלהי המאה ה- 19, החברה הגבוהה, השמרנית להחריד. ניולנד ארצ'ר, בן לאחת המשפחות המכובדות והעשירות בעיר מאורס למיי ולאנד, בת לאחת המשפחות המכובדות והעשירות בעיר, כולם חברים בחוג קטן ומכובד, שבו עליהם להתחשב בכל רגע מה יאמרו עליהם, האם יוזמנו לבתים המתאימים ולסעודות המתאימות. הכל נעשה על פי קודים מדוייקים; למשפחה זו וזו יש לדייק בהגעה לארוחת הערב, מפני שהם מקפידים על לוחות זמנים, ולמשפחה אחרת מוטב לאחר מעט (איחור אופנתי, כמובן) כדי שלא להחשד בלהיטות יתירה.

 יש קודים ללבוש; בגדים שניקנו בפריס, או שהוזמנו משם, יש "ליישן" בארון לפחות שנתיים, כדי שלא להראות אקסטרווגנטית, יש מחוכים מתאימים לכל ארוע, ומחשוף הולם לכל ארוע.

 אסור, בתכלית האיסור, לחרוג מן המוסכמות. מי שמסיבות אלה או אחרות חרג מן המקובלות, או חלילה ארע אסון במשפחתו (פשיטת רגל, גירושין) מוטב לו שיהגר מן העיר לצמיתות, כי לא יוכל עוד לבוא בקהל אנשיה המכובדים.

 ובכן, ניולנד ארצ'ר זה, שחייו העתידיים כתובים וחתומים, נתקל ערב אחד באֶלֶן אוׂלֶנסקָה, בת דודתה של ארוסתו, שנישאה פעם לאיזה רוזן אירופי – אוׂלֶנסקִי אחד – והפכה כך לרוזנת, אולם ברחה ממנו, השמועות אומרות כי בעזרת מזכירו הצרפתי, מסיבות שונות, שלא ממש ניתן לפרטן, ולאחר כשנה הופיעה בבית משפחתה בניו יורק, ועתה יש להציגה, או להסתירה, לעמוד מאחוריה (בתנאי שתציית לכל הקודים המבוקשים) או להתנער ממנה, ולשלחה לנפשה, או לפחות לאיזושהי גלות.

 אלן אולנסקה גורמת לניולנד ארצ'ר להתחיל לפקפק בכל המוסכמות והקודים החברתיים השומרים על החברה הגבוהה של ניו יורק, כפי שהיא, ולהביט עליה במבט ביקורתי.

 כך – החברה הגבוהה והמשפחה מצפים מאולנסקה כי תחזור לבעלה, שהרי לנשים יש מקום אחד – לצד בעליהן, ומוסד המשפחה הוא מוסד מקודש, שאין לערער עליו כלל, גם במחיר כבד לכל אחד מן הצדדים. סירובה של אולנסקה לחזור לרוזן אולנסקי, ובקשתה להתגרש, רחמנא ליצלן, מעוררים מהומות (מהוסות, כמובן, כיאה לחברה הגבוהה) ומחייבים טיפול דיפלומטי כמעט, במשבר.

 גם משברים מאוחרים יותר, אמיתיים או מדומים, יש לטפל בהם באופן מיידי, לפני שהחברה תתפרק:

 "אם החברה הטובה בחרה לפתוח את דלתותיה לפני נשים המוניות הנזק אינו רב, אף על פי שהרווח מפוקפק; אבל מרגע שהחלה לסבול גברים שמוצאם אפל והונם נגוע, נגזר עליה להגיע להתפוררות מוחלטת – ולא ירחק היום." (עמ' 308)

 מבט מפוקח וביקורתי על חברה סגורה המבקשת לשמר את הקודים שלה, מפחדת מחידושים, מפחדת מערעור, וכמו כל חברה סגורה, זרמי המעמקים יחדרו גם אליה ויערערו אותה, למרות הכל.

 והסוף? הסוף – כמו כל הספר, מאופק, מציית לכל הקודים החברתיים המקובלים, ומלווה בתחושה של החמצה ורחמים.. והבנה. כי רק כך ניתן לשמור איכשהו על הקיים.

 לפני כמה (וכמה) שנים צפיתי בסרט הנפלא שנעשה על פי הספר, ועתה סוף סוף הגעתי לדבר האמיתי. והוא יפה ונפלא, ומומלץ מאד.

תודה לבנדורה על ההמלצה; בלעדיה כנראה הייתי ממתינה עוד זמן רב עד שהייתי מגיעה לספר הזה.

 עידן התמימות – אידית וורטון. תרגום (מצוין בהחלט, חוץ מאיזה דיון שלא הוסיף לי דבר בעניין הזמנים, בהערות השוליים): עידית שורר. הוצאת כתר (328 עמודים)

 

(פורסם ב– 14 במאי, 2013 בפורום הספרים של YENT)

(The Age of Innocence – Edith Wharton)

Share

תגובה אחת בנושא “עידן התמימות – אידית וורטון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *