נו, אז מה?

זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.

זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים".

אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה.

 שולמית פוגל, סמנכ"לית מכון הירש לשלום בר קיימא נעצרת בחשד למעילה בכספי הארגון.

מכון הירש לשלום בר קיימא הוא מין מוסד כזה המתקיים מתרומות (גדולות, יש לציין) ועוסק בכל מיני מפעלות שלום ושיתופי פעולה יהודים-ערבים / ישראלים-פלסטינאים.

שולמית פוגל, אשה פעילה בכל מיני אגודות ידידים, אספנית אומנות, מין אליטה ישנה שכזו, כך פתאום נאשמת במעילה בכספי המכון שהיא ממנהליו, ובכל מיני סעיפים של רישום כוזב במסמכי תאגיד.

 בנה האמצעי, אסא, שדרך תודעתו זורם כל הספר הזה, דוקטור במדעי המשהו שהדוקטורט שלו עוסק בסתירת הניו-אייג'יזם, ועל כן אין הוא מוצא עבודה קבועה, וכבר כמה שנים הוא עוסק בעבודות מזדמנות. גרוש (או פרוד) ויש לו בת.

 אסא זה, אין בו שום החלטיות בשום דבר ועניין, והוא בעיקר מחכה למוצא פיהם של אחיו הצעיר – אמוץ, פסיכיאטר, העומד רגע לפני תכנית ריאליטי העוסקת בניהול משברים בבתי ספר, ואחותו – אביטל, יזמית נדל"ן די מצליחה.

 כולם אשכנזים, שמאלנים, אליטה רחביאית כזאת (או בסביבה), גם הבנים שעזבו כבר את העיר. ".. שניהם חלקו הערצה עמוקה לעיר – לארכיטקטורה, לאמנות, לטקסטורה ולמזג האוויר; הערצה אסתטית וחפה מלאומנות, כמובן, שכן שניהם רצו מאוד שלום באופן עקרוני. הםא התגאו בידיעות מפליגות על אישים ועל מאורעות קטנים וגדולים הקשורים בה, על בתים ואף על גזוזטראות ספציפיות, שדבר מה בעל ערך היסטורי אירע במרביתן, והקדישו כוננית מלאה לספרים העוסקים בבנייניה ובשכונותיה של ירושלים.. הם אהבו את ירושלים אהבת נפש; ככל שאפשר לאהוב את העיר הזאת ועדיין להיות שמאלני." (עמ' 17)

מקושרים ומרושתים היטב באליטה הישנה, ופתאום עניין כזה – לכלוך שכזה בכל העיתונים ושאר אמצעי התקשורת. וברור לגמרי שלא ייתכן שאנשים שכאלה ישלחו ידם אל הקופה הציבורית, והכל תיכף יתבהר, ויום אחד עוד בכלל נצחק על כל העניין הזה.

אלא שהעניין הזה לא עובר, והכותרות ממשיכות. ויש מעצר, ועורך דין, ואפילו איש יחסי ציבור נשכר כדי לנסות ולפרוט על נימי הנימים של דעת הקהל.

וכבר ניבעים סדקים ראשונים בתעצומות הנפש, וכבר לא כל כך ברור האמנם לא ייתכן וכולי.

 וזהו. סביב כל זה מסתובב הספר הזה, שלא מצליח, לטעמי להתרומם כלל וכלל.

הספר הזה זכה השנה בפרס ספיר, ומאחר שלא קראתי את שאר ארבעת הספרים מן הרשימה הסופית, איני יכולה להעיד אם אכן הוא הטוב שבהם. אבל קראתי מן הרשימה המורחבת, ושם מצאתי לפחות ספר אחד שבעיני הוא טוב יותר.  אמנם אין הפרס מעיד על דבר פרט לטעמם של חברי הוועדה, אבל, בכל זאת, הייתי מצפה לקצת יותר.

 אפשר לקרוא; לא מוכרחים.

בעלת הבית – נעה ידלין. הוצאת: זמורה ביתן. 335 עמודים