בת המקום – לאה איני

בת המקום ".. לפני שיצאה, הביטה שנית בקברם המשותף של הרפאים הללו, שנאחזו בתכריכי הזיכרון כאילו כוסו באבק מזהב, ובושה בקנאתה. היא תידחק פעם לנשף השכחה העליון הזה? היא תוברג?" (עמ' 285)

התשובה היא "כן"; באופן חלקי כמובן. כי היא כבר נדחקה לנשף, אבל לא נשכחה. עדיין לא. כנראה שעוד להרבה הרבה זמן. עדיין כאן. וכותבת. נפלא היא כותבת. לפעמים זוהי שירה בפרוזה. שירה משום שהיא עשירה כל כך בדימויים, ושפתה בוראת מחדש את השפה של כולנו. כמו:

"..בחצר הבטון של התיכון, איפה שהקיץ וכל צבאו לא חסו אפילו על היום הראשון של הלימודים…" (עמ' 188)

או

".. בסוף היום היא נשארת שם קפואה, ונשארת עוד, ומשהה את העוד בתוספת של זהירות חרדה, ואז גוחנת החוצה, ומתמתחת איבר-איבר כמשחררת אותם מבית עבוט של כאבים." (עמ' 258)

פרק, עוד פרק יש לומר, בחייה של לאה איני; פרק המתווסף לפרקים הקודמים שהכרנו ב"ורד הלבנון" האלמותי (כן, היא לא תישכח במהרה). פרק העוסק בשנות התיכון. הילדה הזו מן הבית שאין בו ספר, שיש בו אב אוהב ומפחיד. ילדה שהופנתה על ידי היועצת לבית ספר מקצועי, והצליחה, בכוחות עצמה ובלי עזרת ההורים להגיע לבית ספר "אמיתי" פרטי קטן בצפון תל אביב. בית ספר המקבל אליו את כל אלה מ"בתי טובים" שבתי הספר האחרים לא קיבלו, והוא קטן עד מאד, ואפשר ללמוד בו דברים נפלאים. דברים שלא לומדים בבית ספר מקצועי לתפירה.

לומדים בו, למשל, ספרות. והיא הלא אוהבת ספרים. מוכרחה ספרים. נושמת ספרים. אם כי לפעמים מערכי השיעור ודרך הלימוד אינם בדיוק כוס התה שלה (ובעצם, מי מאתנו ממש אוהב אותם ניתוחים ההופכים את הספרות למשהו אחר, מכני יותר, מפורק לגורמים יותר?):

"… כל המושגים האלו ששנאה! אלה שפִּסטרו את הספרות ומצצו את לשדה. סינקדוכה ומטונימיה, מהבלדות הסקוטיות. ושתי האחרונות, אקספוזיציה, והשנואה עליה מכול, פואנטה, שהמורה האנמית זיקקה מ"המחרוזת" של גי דה מופאסן…" (עמ' 212)

איני, בכתיבתה, מאתגרת את הקורא/ת באופן קבוע, והופכת את הספר והפרקים בו לכתבי חידה (בדרך מסוימת, כמובן) – על מי נכתב הפרק הזה או ההוא? ואיך זה מתקשר לדמויות אחרות בסיפור? והמוקדם? והמאוחר?

ושוב – פגישה מחודשת, אחרת קצת, עם איני; הבלטה של פרק אחר בחייה.

"ואם הזמן יבוא יום אחד, ויתקע מקל במעגל הלא-כלום הזה שלה, והכול, אבל הכול, ייעצר.. מה אז?! האם החיים/מוות שלה ייפלו לאחור, בחוליות של שרשרת גדולה, ומאורע על גב מאורע, עד לחור השחור שהוא אוליו גם מקור ההתפרצות בצידו השני?…"(עמ' 280)

שירה. אמרתי לכם?

וכל אלה בנובלה "ספרא" החותמת את הספר החדש – "בת המקום".

 

אבל לפני כן הרומן הקצר "בת המקום", שנתן את שמו לספר. בת המקום היא סמוקי, ג'ניפר-ג'ני. אשה צעירה ש- איך נגדיר אותה? "מעוכבת התפתחות" הוא הכינוי הפוליטקלי קורקטנס למי שבינתה אינה עולה על זו של ילדה קטנה, והבנתה את העולם ותמימותה דומים לאלה של ילדה קטנה.

גברת סלומון שהיתה משפחת האומנה של סמוקי, לאחר שהוצאה מן הבית בגלל חוסר מסוגלות הורית, גברת סלומון זו מתה. שרלוט, אחותה של סמוקי שמזלה לא שפר עליה כמו של סמוקי (או כך נדמה לה, לשרלוט) שהוצאה אף היא מן הבית, אלא שנשלחה לפנימייה, וכשבגרה היתה מתגנבת לבקר את סמוקי בביתה של גברת סלומון, עם שני ילדיה, שאביהם היה מעין נוכח נפקד בחייהם; שרלוט באה לשהות עמה בביתה של גברת סלומון עד שיוסדרו כל העניינים החוקיים של הבית, והירושה והאפוטרופסות על סמוקי, שאין ספק שלא תוכל להסתדר לבדה בחיים.

וכל אלה בפלורידה, בעיירה אחת, סמוך לאורלנדו ולדיסני וורלד (שאליו ילדיה של שרלוט אף פעם לא נסעו לטיול שנתי, בגלל חיים על קו העוני), בסמוך לאזורי ביצות ומזבלה אחת.

וכמו ב"סוסית" הרומן הקודם של איני, מתגלה חלק אחר של ארצות הברית, חלק נידח, והאנשים שבו. רק שהפעם אין כאן פלאים ונסים ונפלאות, אלא רק אנשים משולי החיים, וגילויים של אהבה וקנאה וגדלות רוח.

וסוף מפתיע.

 

ואין צורך לומר שהספר הזה מומלץ עד מאד מאד.

 

בת המקום – לאה איני. הוצאת כנרת זמורה ביתן. (285 עמודים)

 

ועוד משהו (מתוך ""ספרא") על ספריות ועל מקומם של ספרים (סתם כי אהבתי גם את המשפטים האלה):

"ספרים על ספרים, עטופים במדים של ניילון גס, ובתחתיתם מדבקות המיון עם המספרים והאותיות הקצוצות. מעגלים איטיים וחולמניים שוטטה במושבת האסירים בין הכונניות המתכתיות והשורות הכרסתניות של המדפים, תוך שהעבירה את ידה לאורכם. בסוף עצרה ושחררה אחד מהם מכלאו. ..

למה הם כאן? תהתה בינה לבינה, והתקשתה בעצמה לשאוף אוויר. למה אינם חופשיים בבתים, ברחובות, בערים, תחת כל שיח רענן? … ולמה הם, שכל אחד מהם הוא מקום, עולם, סגורים וחנוקים כאן בכזאת כוונה, בשיטתיות?…" (עמ' 284)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *