אני מסרב – פֶּר פֶּטֶרסון

אני מסרב"זה היה בחורף, שנת 1970, דצמבר, לשניהם מלאו שמונה עשרה… הביטלס התפרקו, הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. זאת היתה אשמת יוקו אונו, אבל מה זה משנה, לא היה עוד מה לומר, זה אפילו לא היה עצוב. בין כה וכה שנות השישים נגמרו. זה היה הסוף." (עמ' 122)

סיפור. מהחיים. בעצם, לא ממש סיפור, אלא מעין "אלה תולדות".. שכזה. היו, עברו, למדו, בגרו וכו'. אין ממש סיפור. ישנם החיים עצמם. החיים של טומי ושל יִים, שני חברים בעיירה נידחת מאד בנורבגיה. שניהם בנים למשפחות מפורקות במידה מסויימת:

".. לווילי היו שני הורים. כשהיו קטנים יותר חשבו יִים וטומי שזה די מקורי לגדול עם שני הורים, על כל פנים לאורך זמן, עד שהבינו שזה מה שיש למרבית הילדים, ובאופן קבוע." (עמ' 65)

יים הגיע לעיירה עם אמו, מעולם לא ידע מי אביו. טומי, הבן הבכור לאב, אם, ואח לסירי ולתאומות הצעירות. יום אחד האם נעלמה מחייהם. האב, האיש הכי חזק בעיירה, בחר להתנקם בילדיו. ולמרות שהיו לו ידיים חזקות עד מאד, פועל לפינוי האשפה, שיכול היה להרים בשתי ידיו מיכל מלא ולרוקנות למשאית, ולעתים אפילו לשאת שני מיכלי אשפה מלאים, למרות ידיו החזקות:

"הוא השתמש במגפיים. הוא בעט בנו בישבן מאחור, ולפעמים זה כַָּאַב כְּאֵב רצח, ולסִירִי והתאומות זה היה פשוט נורא. הן לא היו מסוגלות לעמוד בכל כך הרבה כמוני והשרירים שלהם שם מאחור לא היו קשים מספיק כדי להתמודד עם הגפיים שלו. אבל הוא לא הִפלה אף אחד ולא הבדיל בין המינים. הוא בעט בארבעתנו." (עמ' 26)

ויום אחד גם הוא נעלם; יצא ולא חזר. טומי היה בערך בן שלוש-עשרה. סירי בערך בת שתיים-עשרה. והתאומות צעירות יותר. והם ניסו, שני הגדולים, לשמור על הבית, לשמור על המשפחה, אבל הרווחה, או השלטונות, או המשטרה החליטו שזה לא נכון, ויותר טוב שילדים יגדלו עם מבוגרים, גם אם זה במחיר פירוק המשפחה שעוד נותרה להם. אז התאומות עברו לזוג חשוך ילדים, וסירי עברה לזוג שגר קצת יותר רחוק, וטומי נשאר, בינתיים, עם השכן הקרוב. בינתיים, משום שהשכן היה רווק וילדים צריכים לגדול עם זוג הורים (אז מה אם רגע קודם פירקת להם את המשפחה).

ונשאר לו גם יים. החבר הכי טוב.

אחר כך בגרו, והלכו כל אחד לדרכו, וקשר שפעם נראה בלתי ניתן לניתוק, התברר כקשר רופף עד מאד, כי – החיים, אתם יודעים.. אפילו המשפחה הגרעינית, אח, אחות ושתי אחיות תאומות, אפילו הם כבר לא באמת הצליחו לשמור על קשר הדוק. רק לפעמים.

וכמו בחיים – אין סוף לסיפור, כי אין סיפור. ישנם החיים. כן, מתבררים כמה עניינים, ו"מה קרה אחר כך", לפחות בחלק מסיפורי החיים של גיבורי הספר. אבל לא עד הסוף. הסוף מגיע רק בסופם של החיים.

פר פטרסון, מספר אומן שכבר פגשתי בו בעבר ב- יוצאים לגנוב סוסים המצוין שהומלץ לי על ידי כמה וכמה קוראים בפורום הספרים של YNET, נודד בין עבר – שנות השישים של המאה הקודמת והווה – העשור הראשון של המאה הזו, בין דמות זו לדמות אחרת, ומצליח להמחיש איך נראים החיים עצמם במקומות רחוקים ונידחים. כן – סיפורם של האנשים ה"רגילים", אלה החיים בעיירות מרוחקות, שהאמבולנס בהן הוא מסוק המוזמן במיוחד, שרופא מגיע מן העיר הסמוכה כדי לטפל בחולים או פצועים, שהמרחקים בין הבתים הם כאלה שאף אחד לא יודע מה בדיוק קורה אצל שכנו, שצריך מפלסת שלג כדי שהילדים יוכלו ללכת לבית הספר, שאחרי סופת שלגים, כל אחד צריך לפלס דרכו מן הבית אל הכביש, לעתים השלג נערם עד גובהו של החופר. החיים עצמם. ואם יודעים איך לספר אותם, איך לכתוב עליהם – התוצאה היא ספר מרתק.

 

אני מסרב – פר פטרסון. תרגום: דנה כספי. הוצאת כתר. (241 עמודים)

 

Jeg Nekter – Per Petterson

 

 

לרכישה

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *