היה חג, שבועות, ויומיים תמימים שבהם אין מחוייבויות, כמעט ואין סדר יום של החיים עצמם. המוזיאון היה סגור ביום החג (מי זה סוגר מוזיאונים בחג?) ולפני השתרע יום שלם של מנוחה נכונה. הקונצרט באבו גוש כבר מאחורי, ועד הקונצרט הבא שבועיים תמימים, עד החזרה קצת פחות משבוע, אבל זו יצירה מוכרת – הרקוויאם של מוצרט – וצריך רק ללטש מעט.

בקיצור – היה לי זמן, והרבה, כמו שכל אוהבת ספרים מאחלת לעצמה.

וכשיש הרבה זמן, כדאי מאד לקחת ספר עב-כרס (באופן יחסי, כמובן) ולהעביר את הזמן הזה בנעימים.

הבחירה נפלה על "הסמל האבוד" משום שזכרתי כמה עונג שאבתי מן הספר הקודם של בראון שקראתי – התופת – שלא רק הפך דפים ביעילות, אלא אף הותיר משהו למחשבה, איזה רעיון שלא עוזב גם אחרי סגירת הספר; מה גם שזמן קצר אחרי קריאת הספר הזדמנתי לפירנצה ויכולתי לשוטט באתרים המוזכרים בספר, וממש לחוש חלקים מהם.

כמו בספריו הקודמים של בראון (והמאוחרים – התופת מתרחש לאחר הספר הזה) גם כאן מככב רוברט לנגדון, ההיסטוריון המומחה לכתבים עתיקים, המכיר מסורות למיניהן, המרצה המבוקש, הרווק (כמובן, והרי כל גיבור של סיפור מתח צריך שיהיה בודד, בנוי לתלפיות, מצודד, חכם וכו'). כמו בספריו הקודמים והמאוחרים של בראון, גם כאן לא בדיוק ברור מי נגד מי, מי פועל לצד לנגדון ומי נגדו. האם הפועלים מטעם הרשויות אכן טפשים ואטומים, או שמטרתם זהה לשלו, רק מכיוון אחר.

כמו בספריו הקודמים והמאוחרים של בראון ברורים רק שני אנשים – הטוב – לנגדון, והאחר, הרע, המייצג את הרוע המוחלט. האמנם?

כמו בספריו האחרים גם בזה מפרט ומתאר בראון ויורד לנבכי ולמסתרי מסדר מסוים – הפעם אלה "הבונים החופשיים". בתיאורים מרהיבים של הבנייה בוושינגטון הבירה מול סמלים מאסוניים, פיענוח חידות וכתבי סתר, הצצה אל טקסים מקודשים, עדות לעבודת תחקיר מקיפה. בראון לוקח את הקורא/ת לסיור מרתק בנבכי המסדר ובנבכי הנפש האנושית.

לנגדון נקרא על ידי ידידו, פיטר סלומון, מי שנחשב על ידו כאביו הרוחני, לשאת הרצאה בוושינגטון, ובהגיעו לשם מתברר שהובא בטיעוני שווא, ושידידו זה נחטף על ידי אדם מיסתורי המצפה מלנגדון לפענח איזשהו כתב חידה, שיוביל לאמת האחת והיחידה, זו שתחשוף את היכולות והידע האנושי בפני זה שיכיר וידע אותה.

פיטר סלומון, עשיר כקורח, עומד בראש לשכה של הבונים החופשיים בוושינגטון, ומאמין בקשר שבין אמונות שונות למדע. אחותו של סלומון, קתרין, עוסקת במחקר מתקדם במיוחד בנושאי הקשר בין יכולת המחשבה לשינוי החומר:

"המחשבה האנושית יכול ממש לשנות את צורתו של העולם הגשמי.

.. עבודתה במעבדה הוכיחה ש"ניצחון הרוח על החומר" היא לא סתם מנטרה ניו-אייג'ית לשיפור עצמי. הרוח מסוגלת לשנות את מצבו של החומר עצמו, וחשוב מכך – היא יכולה לעודד את העולם הגשמי לנוע בכיוון מסוים.

אנחנו אדוני היקום שלנו." (עמ' 74)

ושוב, במהירות מסחררת עובר/ת הקורא/ת בין מונומנטים מעוררי יראה וכבוד, ובין כתבי קודש של מסורות ודתות שונות, נתקע/ת עם הגיבור במשבר ומתגבר/ת עליו בכוחות על אנושיים כמעט, בצירופי מקרים כמעט בלתי מתקבלים על הדעת.

ושוב – ואין כאן כל הפתעה – הטובים מנצחים (כמובן, והרי צריך לכתוב ספרי המשך שיהיו רבי מכר כמו זה).

לזכותו של הספר יאמר כי הוא אכן מהפך דפים ומרתק ומותח, כפי שספר מתח צריך להיות. מעבר לכך – יש כאן, לאלה שיחפצו בכך, כר נרחב למחקר נוסף, וניכר כי עבודת התחקיר לקראת הספר אכן היתה יסודית.

לחובתו יאמר רק כי פה ושם ניכרים תפרים קצת גסים במהלך העלילה, חוץ מהתהפוכות הכאילו מקריות, והיכולות הכמעט על-אנושיות של הגיבורים (גם הרעים, כמובן); ממש מתחילת הספר לא הבנתי איך זה שלנגדון, שכבר נתקל ברוע פה ושם, מקבל מסרים מידידו הטוב שהם עקיפים בלבד. מסרונים בטלפון, אימיילים, שום שיחה אמיתית לא מתקיימת ביניהם. איך הוא לא מבין שמשהו חשוד כאן.

ובכלל – ההסתמכות על אמצעי תקשורת אלקטרוניים, על שיחות תמיד עם שליחים או עוזרים, ולא עם האנשים עצמם, הופכת את הגיבורים הכמעט כל יכולים לתמימים משהו.

אבל, כאמור, גם התמימות הזו אין בה כדי לפגום במה שהספר הזה אמור להיות – ממתק קליל ומרתק, לימים כאלה, שאין בהם שום רצון להתעמק במשהו רציני באמת.

ואם תרצו – תחשבו טוב, יהיה טוב!

הסמל האבוד – דן בראון. תרגום: גיא הרלינג. הוצאת מודן. 584 עמודים.

The Lost Symbol – Dan Brown

לרכישה