"אחי ואחותי חיו חיים יוצאי דופן, אבל אני לא הייתי שם, ואיני יכולה לספר על החלק ההוא. דבקתי כאן בחלק שאני יכולה לספר, החלק שלי, ובכל זאת כל מה שסיפרתי הוא עליהם, שרטוט גיר סביב החלל שבו הם היו אמורים להיות. שלושה ילדים, סיפור אחד.

הסיבה היחידה שאני זו שמספרת אותו היא שאני היחידה שלא נמצאת כרגע בכלוב." (עמ' 296)

לכאורה סיפור, עוד סיפור, יש לומר, על משפחה אמריקאית לא כל כך מתפקדת, סיפור המסופר מפיה של אחת מבנות המשפחה. סיפור המתאר את המשפחה-הלא-כל-כך-מתפקדת באורות לא מחמיאים.

לכאורה.

רוז, רוזמרי, היא המספרת. היא היתה פעם רוזמרי, עד שחצתה את שמה לשני חלקים, רוז נשארה היא, מרי הוענק לחברתה הדמיונית, עליה יכולה היתה להשליך את כל רצונותיה, ולבקש בשמה כל מיני דברים שרצתה או רצתה לעשות, או רצתה להימנע מהם. מרי שהיתה, בדרך זו או אחרת, בת דמותה של פרן, האחות הנעדרת מאז היותן בנות חמש לערך, פרן שהעדרה הפך את המשפחה למשפחה-לא-כל-כך-מתפקדת. האם הפכה דכאונית-מסתגרת בחדרה, ורק לעתים רחוקות יוצאת משם, עד שהיתה חוזרת לתפקד במשך איזו תקופה, אחר כך שוב שוקעת בדכאונה.

האב, חוקר מוערך בתחומו ומרצה באוניברסיטה, הטביע צערו בחלק מן התקופות באלכוהול, ואז תפקודו ההורי נפגם אף הוא.

האח הבכור – לואל – לקח יום אחד את חפציו ונעלם, עוד בתקופת לימודיו בתיכון. אחר כך הגיעו מן האף-בי-איי לחפש אותו. הפך לסוג של אנרכיסט מבוקש.

"ברוב המשפחות יש ילד מועדף. הורים מכחישים, ואולי באמת אינם מבחינים בכך, אבל לילדים זה ברור. ילדים מוטרדים מחוסר הוגנות. קשה להיות זה שתמיד מגיע במקום השני.

קשה גם להיות המועדף,. ההעדפה היא משא כבד, גם אם הושגה בזכות וגם אם לא.

אני הייתי הילדה המועדפת על אמא שלי. לואל על אבא שלי. אהבתי את אבא שלנו כמו שאהבתי את אמא, אבל את לואל אהבתי יותר מכל. פרן אהבה את אמא שלנו יותר מכל. לואל אהב את פרן יותר משאהב אותי.

כשאני מציינת את העובדות הללו, הן נראות בלתי מזיקות. .." (עמ' 66)

לכאורה סיפור שכבר שמענו רבים כמותו, על משפחה-לא-כל-כך-מתפקדת. המספרת, רוז, מספרת על זמן תקופה מסוימת בה למדה בקולג', ובה ארעו כל הארועים ששפכו אור מסוים על תקופת הילדות והעלמה של האחות. לכאורה, אמרתי, משום שהחל מעמוד שמונים לערך משתנה כל הסיפור, והופך באחת לסיפור ייחודי מאין כמותו. האור המאיר את תקופת הילדות הופך לזרקור מסוג אחר לגמרי, המאיר, לא רק את סיפורה הפרטי, הכלל-לא-סטנדרטי, של משפחת קוק, ואף שופך אור יקרות על עניינים נוספים הנוגעים לסוגי מחקרים ותוצאותיהם, בתחומים שאינם כלל תחום חיי המשפחה-הכל-אמריקאית הלא-כל-כך-מתפקדת.

בין לבין ניתקל בשני זוגות הסבים והסבתות, והמריבות ה"רגילות" במשפחה כל-אמריקאית על שמות הילדים (על שם איזה סבא/סבתא ייקרא / תיקרא הנכד / הנכדה?) היכן יאכלו את ארוחות החגים המשפחתיים?

וישנם מעברי הבתים הקורעים ילדים מן הנוף המוכר לנוף חדש, עד ששום בית לא יכול עוד להיקרא "בית".

וישנו "הסיפור" הלא רגיל בכלל, שאיזכורו כאן יקלקל במידה מסוימת את חוויות הקריאה שלא אחרים, ועל כן אמנע ממנו.

אמליץ רק מאד לקרוא את הספר הזה, למרות שבשלביו הראשונים הוא נראה כמו עוד חזרה על עוד סיפור "לעוס" לעייפה. למרות שלא בטוח שייצלח את מבחן שלושים או חמישים העמודים הראשונים, ולא משום שאינו כתוב טוב, אלא משום שנושאו נראה כאילו כבר עִייפָנו עד זרא. חכו עד עמוד שמונים, בערך, אחר כך הכל נראה אחרת.

מומלץ מאד.

כולנו יוצאים מגדרנו – קארן ג'וי פאולר. תרגום: אביגיל בורשטיין. הוצאת כנרת, זמורה, ביתן. 302 עמודים.

We Are All Completely Beside Ourselves – Karen Joy Fowler

לרכישה ולרכישה דיגיטלית

ועוד משפט משעשע אחד, שיכול להתאים גם כאן

"הדרך היחידה למצוא היגיון בקונגרס האמריקאי, אמר לי אבא שלנו, היא לראות בו מחקר פרימטים שנמשך כבר מאתיים שנה." (עמ' 98)