רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

"… חכו, אל תציגו את עצמכם באופן אוטומטי, … יש לכם פה הזדמנות חדשה, חד-פעמית, להיות מי שהייתם רוצים להיות. מה שתגידו עכשיו יהיה מי שאתם פה. .. יש לכם יד חופשית …" (עמ' 7)

כך נפתחה הסדנה. אנשים שבאו מכל מיני מקומות עם כל מיני חלומות, ששילמו הרבה כסף ו"סגרו" ביומנים שלוש שעות מדי שבועיים במשך כך וכך מפגשים, שהתחייבו בפני עצמם לצאת לכל מפגש, בכל מזג אוויר, ברכב או באוטובוס, לשבת עם עוד אנשים זרים ומנחה אחד, להציג טקסטים שכתבו, להעמיד לשיפוט הקהל והמנחה, לשפוט אחרים.

וחוץ מהמחיר הכספי, והזמן, יכולים להיות גם מחירים נוספים; כאלה שהכתיבה החשופה תוציא אל אוויר העולם. כאלה שיחייבו התעמתות עם השדים המתרוצצים בפנים, השדים שהודחקו במשך שנים.

איה, שעד סוף הספר שברה לי רסיסים קטנים מן הלב, לא הרבה שאי אפשר לשאת, אבל מספיק כדי לכאוב, איה היא אשה צעירה שיש לה משרה טובה, ויש לה את בועז, אישה, שלא שואל ולא מחטט, ולא כועס.

"בועז הוא היסוד שעליו החיים שלה בנויים. היא לא אישה כזו, תלותית או פחדנית, יש לה חיים משלה, אבל בועז הוא האטומים שמרכיבים את כל שאר הדברים. מה היה לפניו, מי רוצה לזכור. …" (עמ' 14)

איה כיסתה את מי שהיתה פעם. יש עוד "שאריות" מאז, תוצאות של מה ומי שהיתה, הוריה שיש ביניהם איזו איבה כבושה, או בושה מסוימת, הוריה שפעם לא ידעו ולא רצו לדעת, עצמו עיניים, איפשרו בשתיקתם, אולי משום שכשקשה לחשוב ולדעת שילדתכם לא בדיוק הולכת בתלם, ויותר נוח לא לשאול, ויותר נוח לא לחקור, ויותר נוח לא לריב איתה.

כי איה היתה פעם נערה מרדנית, לא אהובה במיוחד על פי הרגשתה, עד שבא מי שלידו ידעה שהיא מיוחדת, ואהובה, שמתיחס אליה כמו אל בוגרת, ולא כאל נערה. וכמה איות כמוה יש בינינו.

"ואיה לא ידעה מה מותר ומה אסור, אף אחד אף פעם לא אמר לה למשל, איה, הגוף הזה הוא רק שלך, או דברים אחרים שכנראה אי אפשר לדעת אותם לבד. לא שהיא מאשימה מישהו, חס וחלילה, היא רק מזכירה לעצמה שלילדים שום דבר לא מובן מאליו. …" (עמ' 42)

איה יצאה ובאה והלכה וחזרה, ולא היה מי שיושיט לה יד, לא היה מי שיאסור, מי שיזכור שהיא רק ילדה. ובחוץ המתין לה האיש ההוא, זה שידע לפתות לאט לאט, בתשומת לב מיוחדת, או כאילו מיוחדת, והיא לא ידעה.

עכשיו היא אשה אחרת. אבל העבר מבעבע בה כל הזמן. וכמה אנרגיות צריך לכסות עוד ועוד.

".. האם היא מסוגלת לעמוד בפתיחה של מגירות הנפש, כמו שהפסיכולוג שלה הגדיר את הכתיבה? האם באמת הגיע הזמן להתמודד עם מה שיֵצא משם?" (עמ' 13)

ומיקי. מיקי מעיר, בעצם נוכחותו, כל מיני שדים נרדמים. וגם לו יש שדים משלו. תרגילי הכתיבה מעלים אצלו עניין לא סגור, לא פתור, משהו שהיה רדום אצלו הרבה זמן, שחשב ששכח, שחשב שהצליח להדחיק.

ויש מתח באוויר ביניהם. גם כשהם לא בסדנה. המחשבות עליו מאיימות על עולמה השלו (יחסית); המחשבות עליה מעוררות אצלו תהיות לגבי חייו.

הסיפור שמיקי כותב מעמת אותו עם עברו, עם אותו חלק שהצליח להתנתק ממנו בבת אחת פעם, שכבר לא כל כך זכר מה היה שם, ופתאום הכל צף, והסיפור סוחף אותו לתוכו, מגרד את קצות עצביו, מרחיק אותו מן הסביבה הקרובה, מן החיים עצמם.

הסיפור שאיה כותבת מעלה תחושות וכאבים, עוטף אותה כל כולה, מושך אותה שוב ושוב אל התהום של פעם. יש לה מעטפה עם מכתבים שכתבה פעם. מכתבי פרידה מהחיים, כשכמעט איבדה תקווה ".. והתקווה, היא הרי הדבר האחרון שהבן אדם מאבד., (עמ' 269), ותמיד נתנה לעצמה עוד צ'אנס. עד הבוקר.

עכשיו העבר העולה על הכתב מאיים להציף אותה ולאבד את כל עולמה.

 

הספר הזה יש בו כל כך הרבה רגישות ויופי, וכאב, ואהבה. כן, בסופו של דבר, אהבה. והוא תופס ולא מרפה, וקשה עד מאד להניח מן היד עד תומו. וכדאי מאד מאד לקרוא בו.

ועוד ערך מוסף לו לספר – אם נרצה – אפשר להשתמש בתרגילי הכתיבה שמעביר המנחה, ולדמיין שאת באיזו סדנת כתיבה.
אולי עוד יצא מזה משהו.

 

מומלץ

 

ועוד משפט נפלא אחד, שמצאתי בזמן שקראתי:

".. לישון עם מישהו זו כזו רמה גבוהה של אינטימיות. להצליח להירדם ליד מישהו, מודעת לכל נקודת השקה של הגוף שלך עם שלו. …" (עמ' 81)

 

 

רומן – מיכל קובזמן. הוצאת: כנרת זמורה. 303 עמודים

 

לרכישה (בפורמט רגיל ודיגיטלי – לא לקינדל)


וזה התנגן לי בראש בזמן קריאת הספר

Share

תגובה אחת בנושא “רומן – מיכל קובזמן

  1. דבורה

    תודה גדולה על הסקירה וההמלצה, אוהבת ספרים ש"חופריםם" בנפשו ובזכרונותיו של אדם. תוהה על השוני בין סדנת כתיבה לבין סדנת ביבליותרפיה, לפי התיאור שלך זה נראה מתאים יותר לביבליותרפיה.. ותודה גדולה על השיר הנפלא של דפנה ארמוני שצירפת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *