לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

" …רבים הסיכויים שלא אתקל בו לעולם, …. הֶלשַׁם הוא כמו הזיכרונות שלי על טומי ועל רות. כשאוכל להתחיל לחיות חיים שקטים יותר, במרכז זה או אחר שאליו ישלחו אותי, יהיה שם הֶלשַׁם אתי, בטוח בתוך ראשי, משהו שאיש לא יוכל לקחת ממני. " (*)

כשנגמרות שנות בית הספר עוברים הבוגרים לחוות פתוחות, בהן יפגשו בוגרים מבתי ילדים / פרוייקטים דומים אחרים ברחבי הארץ. אז גם יתברר להם כי להלשם יש חשיבות מיוחדת.

גם בחוות הבוגרים יתקשו גיבורי הספר להתרחק ממקומות מגוריהם, כאילו חסרה להם המיומנות לבוא בקרב בני אדם "רגילים".

לאורך שנותיה, הן בהלשם, הן בחוות הבוגרים, ואף לאחר מכן, ליוו את קתי ה' עוד ילדות וילדים, ואחר כך נערות ונערים ונשים וגברים מסוגה (סוג, שכאמור, יתברר בהמשך), ובמיוחד שניים – רות, שהיתה מין "מלכת הכיתה" בזמן שהיו ילדות, וגדלה להיות אשה צעירה ודעתנית למדי, וטומי, שהיה ילד בריון ותמים וגדל להיות נער תמים ואיש תמים. שני החברים הכי טובים שלה, לאורך כל השנים, שיכולים היו להתפתח בהן ולגדול ולהיות למשהו, או מישהו, אנשים צעירים עם חלומות, שלא ממש העזו לחלום, ועתיד שלא ממש העזו לרצות..

מתברר (לנו, הקוראות והקוראים; כי לגיבורי הספר היה ברור מאז ומתמיד) שלנערות ולנערים שגדלו בהלשם ובמקומות אחרים יש ייעוד מיוחד.

הידיעה הזו המחלחלת לאט לאט, מצמיתה ומעוררת אימה.

 

הקריאה בספר מעוררת שאלות – מהו אנושי, והיכן עובר הגבול בין אנושי למה שאינו אנושי?  שאלות על מוסר, שאלות על רצון חופשי, על ייעוד מוחלט, על היכולת להימלט מן הייעוד המוחלט, על קבלת הדין, על המדע וגבולות המוסר.

ספר שהמחשבות עליו והדילמות שהוא מעורר יישארו עמי עוד הרבה הרבה זמן.

אלמלא זכה כבר בפרס נובל, הייתי אומרת, אחרי הספר הזה, כי אישיגורו לגמרי ראוי. אבל הוא כבר זכה. מגיע לו.

 

מומלץ ביותר

 

לעולם אל תיתן לי ללכת – קזואו אישיגורו. תרגום: אלינוער ברגר. הוצאת: הספריה החדשה. 295 עמודים

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כולל לקינדל)

 

(*) נקרא בפורמט דיגיטלי, על כן אין מספרי עמודים

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *