סין, החלק של מאלאיה, אי אז לפני הקומוניזם, תקופת מלחמת העולם השניה וגרורותיה, ארץ שרבים בה בעלי האינטרס הזרים, בעיקר בריטים, בעלי מכרות, בעלי עסקים, אדונים. העניים המקומיים משרתיהם. פועלים במכרות ללא תנאים. הכל בשל לכניסת הקומוניזם. מן העבר השני – יפן מתחילה לפלוש לחלקים נרחבים, לספח לה. ובעמק אחד, נידח למדי, גדל ג'וני לים. […]
פגי הילקוט נעלמה מביתה בשנת 1976; פגי הילקוט נמצאה וחזרה לביתה בשנת 1985. בת שמונה נעלמה. יחד עם אביה. בת שבע עשרה חזרה. בלעדיו. פגי היתה ילדה לונדונית רגילה לגמרי. טוב, כמעט רגילה, לא לכל הילדים יש אמא שהיא סולנית פסנתר ונמצאת במשך שבועות בסיבובי קונצרטים. אבל, בכל זאת, היתה לה ילדות רגילה, עם חברה-הכי-טובה […]
(עוד) דוח נטישה דן בראון הוא מחבר ספרי מתח מהולל ומשובח. בדרך כלל. את ספריו "צופן דה וינצ'י" "התופת" ו"הסמל האבוד" קראתי בשקיקה; "בלעתי" ממש. על-כן לקחתי לידי גם את שם הצופן: מבצר דיגיטלי בשמחה רבה, כמשהו שיעביר לי את הזמן ויתן מעט מנוחה לנפשי שטולטלה לא מעט בספר הקודם. הכל היה מבטיח כל כך: […]
".. בשנת 2007 המילניום נכנס אל שנת השבתון הראשונה, וב- 2007 בריטני ספירס יצאה מדעתה,.. וב-2007 הבורסה נפלה אחת ולתמיד, ואיתה קרסה כל כלכלת העולם.. וב- 2007 חברת אפל הוציאה את האייפון הראשון שלה לחנויות.. בשנת 2007 ז'אן בודריאר נפטר, ומילותיו האחרונות היו, זאת היא שנת המעבר האחרון, וב- 2007 עלתה משפחת קרדשיאן על המסכים,.. […]
דוח נטישה (אחרי שני שליש כמעט מן הספר שהם 201 עמודים) טוב, ברור שלא ממש אהבתי את הספר הזה, אחרת הייתי "מושכת" עוד יומיים ומסיימת קריאתו. הוא די חינני, בינינו, אבל חינני זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה. ספר שכולו כוונות טובות, איש אחד שיש לו חנות ספרים על ספינה העוגנת על הסיין בפריז, […]
"אחי ואחותי חיו חיים יוצאי דופן, אבל אני לא הייתי שם, ואיני יכולה לספר על החלק ההוא. דבקתי כאן בחלק שאני יכולה לספר, החלק שלי, ובכל זאת כל מה שסיפרתי הוא עליהם, שרטוט גיר סביב החלל שבו הם היו אמורים להיות. שלושה ילדים, סיפור אחד. הסיבה היחידה שאני זו שמספרת אותו היא שאני היחידה שלא […]
אז ככה – אלמלא סקירתה הנלהבת באמת של אריאנה מלמד ב"הארץ", ככל הנראה כלל לא הייתי לוקחת את הספר הזה לקריאה. אולי משום שאינני מאמינה ש"סופרי המשך" מסוגלים להגיע למקומות אליהם הגיעו הסופרים ה"מקוריים" (וסטיג לרסון הגיע, בעיני, למקומות גבוהים בהחלט בטרילוגיית ה"מילניום" שלו), אולי משום שלא אהבתי את סיפור הירושה שלו, משפחתו שזכתה בתמלוגים […]