"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.
וחלומות שבורים." (עמ' 79)
שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.
ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.
ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.
בעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים ואחד כי יש לו מפעל לאסבסט.
ויש בסמוך עיר, או עיירה שתושביה ערבים, והם מהווים מקור לפחד וליחסי שכנות טובה גם יחד. פחד וחשדנות הדדיים, כמובן, כי הערבים מפחדים מן היהודים לא פחות משהיהודים מפחדים מהערבים, וכך יכול "הערבי" להוות התראה בא"ש לילה של הצופים, רק מעצם נוכחותו. לא ברור לאף אחד למה הוא מסוכן, או אם בכלל, אבל הוא ערבי, האחר.
וישנו הערבי שנרצח, ואף אחד לא יודע על ידי מי, ויש מרכז מסחרי על שמו – דקואר סנטר, שגם היהודים קונים שם כי כדאי.
ויש סרטן שמתפשט בכל מיני אנשים, שמקורו בחוף המורעל, כי העיר שוכנת לחוף הים, ואנשים אוהבים ללכת לים, ומי שיכול להרשות לעצמו מתגורר בסמוך לים, והסרטן הארור אינו מבדיל בין אלה לאלה, ואיפה שהוא יכול – הוא מתנחל.
ולכל איש ואשה, נער ונערה, כמו לכל אדם בכלל, יש סיפור. וצריך רק לדעת לספר.
מה עושים עם ילדה שמתה? מה עושים עם הכאב הקורע הזה, שלא מרפה לרגע, שלא עוזב, שלא נותן לנשום, שלא נותן לישון?
מה עושים עם ילדה שמתה, ועם צידוק הדין הנילווה לאבל? צידוק הדין המצווה לקבל את המוות והכאב והאובדן ואפילו לשמוח בהם, כי המת נקרא אל אלוהים, וכשזו ילדה קטנה (או ילד קטן) הריהי מלאך כל כך טהור וטוב שנקרא מוקדם ככל האפשר.
מה עושים עם ילדה מתה? ילדה מתה במשפחה שדרך חייה ואמונתה אינן מאפשרות אבל "רגיל", כזה המוכר לנו, כאילו שאבל יכול להיות "רגיל" באיזשהו אופן.
"איזי מתה – המילה הזו מכאיבה לה בכל פעם שהיא חושבת עליה, ואימא מתחרפנת. קורים דברים שלא היו קורים אם איזי הייתה בחיים. החיים סוטים מהמסלול הנכון שלהם, כמו בסיפור שמספרים בכנסייה שבו טעות קטנה, שולית, טעות בחישוב של מעלה אחת, יכולה להטות אונייה אלפי קילומטרים ממסלולה." (פרק 16)
איזי, איזבל, היא הילדה הקטנה במשפחת "מסיונרים" מורמונית, שנשלחה לאנגליה כדי להפיץ את הבשורה. האב – איאן – בישוף בכנסיה המורמונית. האם – קלייר – שקבלה עליה את האמונה כדי שתוכל להנשא לאיאן, שנדמה לה פעם כאי של יציבות, והרי הנישואין אצל המורמונים הם נישואין לנצח, ואיאן אף פעם לא יקום יום אחד ויעזוב את הבית. ציפורה, הבת הגדולה, שייעודה בחיים להינשא, להיות אשת איש, לנצח, ללדת ילדים, להיות עקרת בית. הבן הגדול – אלמה, אל – שבכלל רוצה לשחק כדורגל, ויש לו כל מיני מחשבות כפירה. וג'ייקוב, הבן הצעיר, שבטוח שאם רק יתפלל מספיק, יצליח להחזיר את איזי לחיים, כי הרי לימדו אותו שאם מאמינים חזק, הכל יכול להתגשם.
אחרי אלנה פרנטה ושני הרומנים הנפוליטניים שלה, שלקחו אותי לארץ אחרת, לתרבות לא לגמרי מוכרת, היה קשה קצת לנחות על קרקע המציאות הקרובה, כאן בארץ צרובת השמש, עם האידאולוגיות הנוקבות של פעם, עם הויכוחים הרעיוניים, עם החלוקה השיווניות וה"צודקת" של הרכוש בקיבוצים.
כל מי שגדל/ה בקיבוץ מכיר/ה את סיפורי הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנות החמישים של המאה הקודמת, פילוג שקרע קיבוצים ומשפחות ובסופו נוצרו שתי תנועות, שברבות הימים תהיינה הסמן הראשון לאיחודה מחדש של כל התנועה הקיבוצית – האיחוד והמאוחד.
גם בשומר הצעיר, ובמפ"ם היה סוג של קריעה, או פילוג, על רקע משאל מסוים שנערך בתנועה, ומי שלא ענה אמן על החלטות התנועה, בעיקר מי שלא היו "בשר מבשרה" מצאו עצמם מנודים ומגורשים. כך היה לחברי הגרעין המצרי בעין שמר.
"חברי הגרעין באו מרבעים שונים בקהיר, והשומר הצעיר איחד את כולם והוציא אותם ממצריים לקיבוץ, ומן הקיבוץ גירש אותם באוטובוס לחדרה, כפי שעוד נספר" (פרק ראשון).
כדי להבין טוב יותר מה בדיוק קרה שם, שאלתי כמה אנשים שאני מכירה המתגוררים עד היום בקיבוץ; אחד מהם זכר, במעומעם את החרם שעשו על האנשים, הוציאו אותם מסידור העבודה (וכל יוצא/ת קיבוץ יודע/ת שהדת הקובעת בקיבוץ היא "דת העבודה", ומי שלא עובד מנודה מן הקהל), ואף הטילו עליהם סוג של מצור או חרם, ומנעו מהם כניסה לחדר האוכל, ורק מעטים, צדיקים, הגניבו מוצרי מזון לביתם.
"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי.
יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל לפתע, יורד מן המסילה. המזוודות נופלות, נפתחות, תוכנן מתפזר לפה ולשם. חפצים שלה מוצאים את עצמם בין חפצי, וכדי לאסוף אותם אני נאלצת לחזור אל הסיפור שלי-עצמי (שזרם אצלי קודם בלי מעקשים) ולהרחיב משפטים שעכשיו נשמעים לי מלאכותיים מדי.
…
החיים שלי דוחפים אותי לדמיין איך הם היו מתנהלים אילו לה היה קורה מה שקרה לי, איזה שימוש היא היתה עושה במזלי הטוב. וחייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למלותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגו של תנועה שלה, באותו פחות שלי, שהוא זה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה. … וכך צריך סיפור העובדות לקחת בחשבון את הפילטרים, החזרות-לאחור, האמיתות החלקיות, חצאי השקרים: והתוצאה היא מדידה מתישה של הזמן החולף, המתבססת כולה על אמת-המידה הלא-בטוחה של המלים." (פרק 84) *
"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."
אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).
אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.
נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.
כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.
אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.
"היא מעולם לא בכתה בבגד ים עד אז, לפחות לא כאשה בוגרת. בגדי ים לא נועדו שיבכו בהם, עם כל השמש והחול והצווחות והבנים עם העיניים שיוצאות מהחורים." (עמ' 14)
ברברה פארקר נבחרה למיס בלקפול. בתוך קהל הנופשים ותושבי העיר, בבגד ים זעיר למדי (זעיר ככל שניתן בשנות הששים באנגליה). ברברה פארקר בכתה. והיא בדרך כלל לא בכתה כלל. היא קיוותה שהזכיה והתואר יהיו קרש קפיצה למה שאהבה לעשות באמת. להצחיק. המודל שלה היתה לוסיל בול, קומיקאית אמריקאית עם תוכנית קומית משלה.
באנגליה לא היו תכניות קומיות לנשים. עניין של "לא יעלה על הדעת".
התברר לברברה שאם תשאר מיס בלקפול, תאלץ לשהות שנה באזור, ללוות פתיחות וארועים, ושאר עניינים הקשורים ב"שנת המלכות", ומאחר שנחושה היתה לנסוע ללונדון כדי לפצוח בקריירה של קומיקאית, ויתרה על התואר.
"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.
