אומברטו אקו, שהלך לא מכבר לעולמו, הוא מן הסופרים שאשתדל מאד לקרוא כל ספר שכתבו; כך קראתי את "שם הורד" (שאף צפיתי בסרט, מספר פעמים), "האי של יום האתמול", "בית העלמין של פראג", כל אחד מהם מרתק בפני עצמו, מעניק לקורא/ת מבט הסטורי על תקופה ומוסיף לה ידע רב, ומעמיד בפניה אתגר לא קטן בקריאה עצמה.
כך גם הספר הזה.
כמו בספריו הקודמים "נובר" אקו בפרשיה הסטורית מסויימת ומוסיף לה נופך משלו, דמויות שהיו או לא היו בתקופה המדוברת, או כאלה הדנות בה בתקופה מאוחרת יותר. העניין הנדון כאן הוא מותו של מנהיג האומה האיטלקית – הדוצ'ה מוסוליני. מוות בהוצאה להורג.
ותיאורית הקונספירציה הצצה לה בספר הזה – לא מוסוליני הוצא להורג, אלא כפילו, ומוסוליני הוחבא / התחבא עד שיצטרכו לו המחביאים במסגרת איזה מאבק עולמי חשוב או מלחמה קרה או משהו שהמנהיגים והארגונים החשאיים בעולם עסוקים בהם כל הזמן, כי כך הם מנהלים את העולם. (ממש כשם שחלק ממדעני הטילים הגרמניים זכו בזהות חדשה ו"נקיה" בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השניה, משום שנזקקו לידע שלהם בתכנית החלל האמריקנית).
ספר ראשון מתוך ששה. שניים תורגמו, בינתיים, לעברית. סאגה ארוכה ארוכה, ומפורטת מאד, יש לומר, על חייו של המחבר.
הספר הפך לרב-מכר בנורבגיה; כאן, אני מניחה, קצת פחות. יש משהו מייגע למדי בפירוט רב מדי של כל פעולה, ובכל עניין מהפך המחבר ומהפך, עד שהקוראת מתעייפת קצת, ומחפשת לה עניין אחר לענות בו,
למרות הפתיחה המבריקה (יש לומר) העוסקת במוות – מקומם של המתים בחיינו, וכמה מהר אנו מעלימים אותם, כדי שלא להיות בנוכחותם:
".. עיר שאינה מרחיקה את מתיה מטווח הראייה, עיר שבה אפשר לראותם שרועים ברחובות ובסמטאות, בגנים ובמגרשי החניה, היא לא עיר כי אם גיהינום. ולא משנה שאם בוחנים זאת לעומק, הרי שהגיהינום הזה משקף את תנאי החיים שלנו באופן ריאליסטי ואמיתי יותר. אנחנו יודעים שזה ככה, אבל לא רוצים לראות זאת. מכאן מעשה ההדחקה הקולקטיבי שהביטוי לו הוא הרחקתם של המתים מבעד למעברים נסתרים." (עמ' 9)
אבל כל הטקסט דלעיל הוא רק חלק קטן מארבעה או חמישה עמודים העוסקים במקומם של המתים והמוות בחיינו, וזהו רק הפרולוג.
ואז הגעתי לסוף… ולא הבנתי. לא כתוב "סוף", אין קרדיטים, אין תודות, לא כלום. הספר, שנקרא בדיגיטלית, מציין כי יש עוד כך וכך עמודים, אבל אי אפשר לדפדף יותר.
מובן שמיהרתי אל חנות הספרים הקרובה למקום מגורי, כדי לבדוק שאכן אין יותר דבר. אין. כך זה נגמר. לא כתוב "סוף" (אולי כי זה לא באמת הסוף), אין תודות, אין קרדיטים. "המשך יבוא"? רצוי שלא.
רצוי שלא, כי די היה לנו בהיטלר אחד.
בסמיכות זמנים מפתיעה כמעט, תיכף לאחר הקריאה ב"חיים ועוד חיים" של קייט אטקינסון, שאחת האפשרויות בה מדברת על התנקשות בהיטלר בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, וכך נמנעה (בספר) מלחמת העולם השניה, וממש בתוך יום הזכרון לשואה שחל אצלנו, קראתי את הספר הזה, סיפור חזרתו לחיים ולעתיד של אדולף היטלר.
יום אחד בשנת 2011, בפינה נידחת משהו, נסתרת מעין בברלין מתעורר לחיים, עם כאב ראש נוראי, אדולף היטלר. וכל הספר הינו הקורות אותו דרך זרם התודעה שלו. היטלר מתעורר במדיו (המלוכלכים מן הסתם), בתוך עיר שאין רואים בה עוד את תוצאות ההפצצות של בעלות הברית, ושמיה נקיים ממטוסים.
בחיים אין מה היה קורה אילו.. אילו בחרתי ללמוד משפטים במקום הסטוריה, אילו הלכתי לתיבת הדואר הנוספת של המשרד ביום ובשעה הנכונים, אילו הייתי נשארת בקיבוץ עוד שנה, אילו עזבתי לפני כן…
גם בהסטוריה אין מה היה קורה אילו..
אם כי בספר מופיעה פסקה – מה היה קורה אילו היטלר היה נרצח לפני שמונה לקנצלר, לפני הפתרון הסופי:
"But if Hitler had been killed, before he became Chancellor, it would have stopped all this conflict between the Arabs and the Israelis, wouldn’t it?’ The Six-Day War, as they had called it, had ended, the Israelis decisively victorious. ‘I mean, I do understand why the Jews wanted to create an independent state and defend it vigorously,’ Ursula continued, ‘and I always felt sympathy for the Zionist cause, even before the war, but, on the other hand, I can also understand why the Arab states are so aggrieved. But if Hitler had been unable to implement the Holocaust— …“(pp 472)
כן, מה היה קורה אילו?
אבל בספרים אפשר. אפשר לדמיין חיים אחרים, אילו נבחר נתיב אחר, אילו קרה דבר אחר שיכול היה להשפיע.
Kill the Spare – הרוג את המיותר, זה המשפט שעלה בראשי בזמן קריאת הספר הזה; משפט שמקורו בספר הרביעי בסדרת "הארי פוטר" – "הארי פוטר וגביע האש" (הארי וחברו סדריק דיגורי נוגעים יחד בגביע שהוא מטרת הטורניר, משום ששניהם חשבו כל אחד שלשני מגיע לזכות, ולא הסכימו לוותר על עקרון זה. הגביע מתברר כ"חפץ מעבר" המוביל את שניהם למפגש עם זה שאין לנקוב בשמו, אבל אנחנו ננקוב בכל זאת – לורד וולדמורט – והוא, שאין לו חפץ בדיגורי, מורה לעוזרו להרוג את המיותר.). מבלי לספיילר לאחרות ואחרים: איש אחד אוהב אשה אחת, ומתישהו, שלא ברצונם, ורק משום שיש להם עקרונות, הם נפרדים, והכאב ממשיך ללוות את שניהם הרבה זמן.
מתישהו, אחד הצדדים מתגבר מעט על הכאב והגעגועים ומכיר אהבה חדשה, אלא שאם תימשך האהבה הזו, מה יקרה לאהבה הקודמת?
לכן, בפתרון "מבריק" אך שגור, הורג ארצ'ר את הספייר, האהבה המיותרת.
אבל זה רק חלק אחד מתוך הספר; האחרון, כך נדמה לי בסדרה "דברי ימי קליפטון". וכדי שלא נשכח באיזו סדרה מדובר, שוב יחזרו הרעים (שאינם מתחלפים אפילו) ושוב ינסו להשתלט על הבנק ועל חברת הספנות שבשליטת "הטובים", ושוב ייכשלו, כמובן, כי אחרת לא יהיה קתרזיס.
חמישה ספרים, עד כה, בסדרת "דברי ימי קליפטון”, שיש ביניהם קשר (כמובן) שאי אפשר לעצור באחד מספרי הסדרה, כי תמיד, אבל תמיד, הסוף פתוח, והפתרון יבוא מיד בתחילת הספר הבא.
דמויות הממשיכות מספר לספר: ג'יילס ברינגטון, חברו הטוב של הארי קליפטון, אמה, אשתו של הארי קליפטון ואחותו של ג'יילס, הארי קליפטון עצמו, סבסטיאן, בנם של הארי ואמה, וירג'יניה פנוויק, אשתו הראשונה, ועתה לשעבר, של ג'יילס ברינגטון, אלכס פישר, חברה הטוב של פנוויק.
פישר ופנוויק מהצד של "הרעים", כל השאר מן הצד של ה"טובים".
נושאים מתמשכים – חברת הספנות ברינגטון, הבחירות לפרלמנט והתחרות בין ג'יילס ברינגטון לאלכס פישר על המקום בפרלמנט, ענייני בנקים, מועצות מנהלים.
נושאים חדשים – ברית המועצות, סופר נרדף בברית המועצות, חומת ברלין, עניינים בברלין. ובתמצות – הגוש הסובייטי מול העולם החופשי. משפט דיבה שמנהלת פנוויק כנגד אמה קליפטון.
נושאי משנה – סבסטיאן וארוסתו, קאופמן, חברו של סבסטיאן מבית הספר שאביו, במקרה, מנהל בנק, בנקאי תורכי שאינו מצליח לקבל רשיון בנקאות באנגליה (בגלל מוצאו?), והופך לידידו של סבסטיאן.
לא פחות מפיצוץ עז מחריד את סופו של הספר הזה, הרביעי בסדרת "דברי ימי קליפטון", כי צריך להגיע כל הזמן לשיאים חדשים.
או שהקוראים והקוראות יחפשו להם ספרים אחרים לקרוא.
ושוב – סיום פתוח לגמרי, שכדי לדעת מה קרה לאחריו (לאחר הפיצוץ הלזה, במקרה הנדון כאן), מוכרחים לקרוא את הספר הבא בסדרה.
אם פעם חשבתי שיש איזו חוקיות לספרים שהם חלק מסדרה, שאפשר לקרוא אחד מהם בלי לקרוא את השאר, שאפשר לקרוא כל ספר מתוך הסדרה ולחדול מקריאה בה בכלל, הרי שבסדרה הזו התבדיתי; כאילו הסופר הפר את כללי הנימוס המקובלים; רוצים לדעת מה קרה אחרי הפיצוץ? קנו את ספרי הבא.
כמו סיפורי עלילה בהמשכים, בעיתונים של פעם.
וכדי לעמוד בקצב שהוא עצמו מכתיב לעצמו, הופכת הכתיבה בומבסטית יותר ויותר, כאילו שעוד אפשר (מסתבר שאפשר), ובמקביל – מרושלת יותר ויותר; לא פעם מצאתי עצמי בודקת שלא דילגתי עמודים, רק משום שהקשר בין פסקה אחת לשניה היה כל כך רופף, עד בלתי קיים, שרק כתיבה / עריכה רשלניות היו מרשות זאת.
אומברטו אקו, שהלך לא מכבר לעולמו, הוא מן הסופרים שאשתדל מאד לקרוא כל ספר שכתבו; כך קראתי את "שם הורד" (שאף צפיתי בסרט, מספר פעמים), "האי של יום האתמול", "בית העלמין של פראג", כל אחד מהם מרתק בפני עצמו, מעניק לקורא/ת מבט הסטורי על תקופה ומוסיף לה ידע רב, ומעמיד בפניה אתגר לא קטן בקריאה עצמה.
