מנהג שכזה יש לי שאחרי ספר מעורר מחשבה / מצוין / חודר חדרי לב ובטן (אפשר גם וגם וגם) וכו', אני נוטלת לי ספר, בדרך כלל ספר מתח, כזה שאמור לגרום לי להפוך דפים עוד ועוד, לקרוא בלילה עד שנעצמות עיני מעייפות, ובסופו לשכוח כמעט לגמרי מגיבוריו הבלתי אפשריים, ועלילותיו שחלקן לעתים כה מופרכות (ולעתים לא, ובכל זאת) עד שאינן מתקבלות על הדעת וההגיון. ספר שיאפשר לספר הקודם, המצוין וכו', לחדור לד.נ.א. הפרטי ולהפוך לחלק מן הזכרון המיידי של ספרים-טובים-ביותר-שתמיד-כדאי-לחזור-אליהם.
כזהו האדֶס; ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות: מעביר זמן, מהפך דפים, מותח, מרתק.. ועוד מעט אשכח אותו לגמרי, אבל להעברת הזמן הריהו משובח למדי.
פרנק בנט הוא בלש משטרה אוסטרלי המובא למלא מקומו של שוטר אחר שנהרג, ומצטרף כשותף לעדן, שוטרת קשוחה, יפה ומרוחקת. גם אחיה של עדן, אריק, משרת באותו מקום, אותה יחידה, ובלא מעט פעמים יצאו יחד לחקירות.
נרקומן שניצל איכשהו מטביעה מצביע על מקום כלשהו, לא רחוק מן החוף, בתוך המים, ובו ארונות מתכת. בארונות מתגלות גוויות של אנשים ונשים שנחשבו נעדרים, או שלא היה מי שידווח עליהם, כולם אחרי איזשהו ניתוח, כולם חסרי איבר פנימי זה או אחר.
אליס מנרו תמיד היתה ותמיד תהיה סופרת מופלאה עד מאד, בעיני, ומשום שזכתה בפרס נובל לספרות אך לפני שנתיים, מיד נזדרזה הוצאת הספרים להוציא לאור גם ספרים ישנים יותר שלה, שטרם ראו אור, או שראו אור בעבר; בעצם, הם עשו זאת כבר קודם, כי איכשהו זכתה הסופרת המופלאה הזו להכרה ואהבה מחודשות, ועל כך אין לנו אלא לשמוח.
וכל ספר חדש של אליס מנרו הוא חגיגה חדשה. חגיגה עצובה, מהחיים, אבל חגיגה.
כי אין לה סיפורים שמחים, ואין לה סופים שמחים בדרך כלל, אבל יש לה כתיבה מופלאה ומרתקת, ויכולת לתמצת לתוך סיפורים קצרים (שזו אומנות מיוחדת עד מאד, הסיפורים הקצרים) סיפורי חיים שלמים, על כל הכאב והצער שבהם, על כל השמחה. חיים. רגילים לגמרי. ובכל זאת – דרך הפריזמה של מנרו הופכים לסיפורים מרתקים (כי, כנראה, כל סיפור חיים הוא מרתק).
כך הוא הוגו, גיבור הסיפור חומר גלם, הסיפור השני באסופה. המספרת היא אשתו לשעבר של הוגו, סופר ומרצה לספרות. בעלה השני מוצא לה, בחנות ספרים אחת, אסופת סיפורים קצרים, ששמו של הוגו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים. מדוע הביא לה את הספר? אולי כהתרסה, אולי כדי לבדוק איך תגיב (אנשים בזוגיות בוחנים לעתים כך את בני/בנות זוגם, לדעת שהם עוד נאהבים; נחשקים).
סין, החלק של מאלאיה, אי אז לפני הקומוניזם, תקופת מלחמת העולם השניה וגרורותיה, ארץ שרבים בה בעלי האינטרס הזרים, בעיקר בריטים, בעלי מכרות, בעלי עסקים, אדונים. העניים המקומיים משרתיהם. פועלים במכרות ללא תנאים. הכל בשל לכניסת הקומוניזם.
מן העבר השני – יפן מתחילה לפלוש לחלקים נרחבים, לספח לה.
ובעמק אחד, נידח למדי, גדל ג'וני לים.
וזה סיפורו. פועל מכרות, מכונאי מלידה, בעל יכולות מופלאות לתקן כל מנוע, עם שימוש מועט ביותר בכלי עבודה. רגיש לצדק חברתי, מתעניין בקומוניזם:
"שנים רבות חלפו לפני שהצליח למצוא עבודה בקלות. אנשים רגילים פחדו מאדם כגון ג'וני. … אלמלא טוב ליבם של זרים אין ספק שהיה מת. היה זה בלתי נמנע שבמהלך תקופה זאת בחייו יווצר הקשר האמיתי הראשון שלו עם הקומוניזם. באותם זמנים שרץ העמק קומוניסטים – אנשי גרילה, תומכים, פעילים פוליטיים. ג'וני, צעיר זעוף ומלא שנאה.. התאים לקומוניזם באופן מושלם. .. אנשים אלה הציעו לג'וני יותר מאשר אידיאולוגיה; הם הציעו לו מקום בטוח לישון בו, מזון פשוט ומעט כסף. זה כל מה שעניין אותו באותה תקופה." (עמ' 44)
פגי הילקוט נעלמה מביתה בשנת 1976; פגי הילקוט נמצאה וחזרה לביתה בשנת 1985. בת שמונה נעלמה. יחד עם אביה. בת שבע עשרה חזרה. בלעדיו.
פגי היתה ילדה לונדונית רגילה לגמרי. טוב, כמעט רגילה, לא לכל הילדים יש אמא שהיא סולנית פסנתר ונמצאת במשך שבועות בסיבובי קונצרטים. אבל, בכל זאת, היתה לה ילדות רגילה, עם חברה-הכי-טובה ובית ספר ללכת אליו, וגינה בחצר הבית.
לאבא של פגי היו חברים "ממקלטים", כאלה המכינים את ביתם לסוף העולם, או לפצצה הגרעינית (מה שיבוא קודם), מבטנים את מרתף הבית, מכינים מלאי חירום, מבצעים תרגולות פינוי מהיר. מתכוננים.
פעם נסעה אמה של פגי לסיבוב קונצרטים, שנמשך מספר שבועות. אחרי שבועיים לקחת אבא של פגי את פגי, עם תרמילים וצידה לשעת חירום, עם דרכונים וכרטיסי רכבת, עם מפה, כלי עבודה בסיסיים, אוהל, בגדים.
דן בראון הוא מחבר ספרי מתח מהולל ומשובח. בדרך כלל. את ספריו "צופן דה וינצ'י" "התופת" ו"הסמל האבוד" קראתי בשקיקה; "בלעתי" ממש.
על-כן לקחתי לידי גם את שם הצופן: מבצר דיגיטלי בשמחה רבה, כמשהו שיעביר לי את הזמן ויתן מעט מנוחה לנפשי שטולטלה לא מעט בספר הקודם.
הכל היה מבטיח כל כך: גיבורה יפהפיה (כמובן) חכמה (ברור), שיש לה בן זוג גבוה ומסוקס וחכם לא פחות (כאילו שגיבורים פחות יפים לא היו "עוברים" את מסננת הקוראת), היא מועסקת כמפענחת צפנים במבצר הדיגיטלי – היחידה הסודית של הסוכנות לביטחון לאומי – ה-NSA – של ארצות הברית, יחידה שלה מחשב המפענח את כל הצפנים.
עד שמגיע הצופן שהמחשב אינו מצליח לפענח, ונוצר משבר, שסביבו משברי משנה.
איש נרצח, ועוד איש, ועוד אחד. רוצח שכיר מסתובב בסביליה, ועוקב אחרי בן הזוג (המסוקס) שנשלח על ידי מעסיקה והמנטור של הגיבורה.. מפחיד!
וקצת היסטוריה של המקום, והרי בספר של דן בראון מדובר.
ואיכשהו זה לא מצליח לרתק. לא מצליח למתוח. מאולץ מדי. יותר מדי "לא יכול להיות" שכך נוהגים, בכזאת חובבנות, בסוכנות הכי סודית והכי מקצוענית בארה"ב ואולי בעולם.
עזבתי בערך באמצע, וגם זה היה בזבוז זמן משווע.
אפשר לוותר.
שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון. תרגום: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן. 383 עמודים
".. בשנת 2007 המילניום נכנס אל שנת השבתון הראשונה, וב- 2007 בריטני ספירס יצאה מדעתה,.. וב-2007 הבורסה נפלה אחת ולתמיד, ואיתה קרסה כל כלכלת העולם.. וב- 2007 חברת אפל הוציאה את האייפון הראשון שלה לחנויות.. בשנת 2007 ז'אן בודריאר נפטר, ומילותיו האחרונות היו, זאת היא שנת המעבר האחרון, וב- 2007 עלתה משפחת קרדשיאן על המסכים,.. וב- 2007 פייסבוק המציאה את הלייק, ויצא ספר הניו אייג' הנמכר ביותר בכל הזמנים, והוא נקרא הסוד, והוא מספר שאחרי אלפי שנים סוף סוף נמצא הסוד הגדול שהאנושות חיכתה לדעת על האדם,… ובשנת 2007 הצליחו לייצר לראשונה תאי גזע אנושיים, ואני פתאום איזה לילה אחד הצלחתי לחבר את הכול למילה אחת, והמילה גרמה לי להבין את הכל…" (עמ' 119 – 120)
ספר שפותח לי עולמות חדשים, כאלה שלא ידעתי על קיומם, תמיד יש לו ערך מוסף. ספרו החדש של קובי עובדיה – 2007 – פתח לי פתח לעולם שלא הכרתי, הייתי מודעת לקיומו, כך בערך, ולא ממש "בער" לי להכירו לעומק. עולם שככל הנראה לא הייתי כוללת בין "עשרת העולמות" שאני רוצה להכיר, עולם מרתק ודוחה בו בזמן, עולם שאין בו דריסת רגל לנשים, עולם שלא אשמח להכיר לאמא שלי, למשל. עולמם של גברים העושים מעשיהם בהחבא, כדי שלא ידעו סביבם שיש להם צד נסתר, עולם של אדונים ועבדים העושים כפקודתם של אדוניהם, עולמו של שרון יאנג, שהוא אפל ומואר באור אפל, אחר מכל מה שהכרתי עד כה. עולם ששרון יאנג רוצה להיות בו ומנסה לברוח ממנו, ככל שיוכל, משום שהעולם הזה מרחיק אותו מכל מה שהיה לו. משחק סכום אפס.
דוח נטישה (אחרי שני שליש כמעט מן הספר שהם 201 עמודים)
טוב, ברור שלא ממש אהבתי את הספר הזה, אחרת הייתי "מושכת" עוד יומיים ומסיימת קריאתו. הוא די חינני, בינינו, אבל חינני זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה.
ספר שכולו כוונות טובות, איש אחד שיש לו חנות ספרים על ספינה העוגנת על הסיין בפריז, והוא מתאים ספרים לקוראים, איכשהו מאבחן אותם ואת צרכיהם ומצליח להתאים להם, למצב רוחם ולמצבם הפיזי ספרים שהם צריכים, ואפילו לא ידעו.
ספר מלא ב"ניים דרופינג" של ספרים אחרים, יחד עם אמירות "מחכימות"/מתוחכמות, כמו:
"הזיכרונות משולים לזאבים. אתה לא יכול לכלוא אותם ולצפות שהם יתעלמו ממך." (עמ' 12)
או
"תאמיני לי, מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת, גברתי היקרה." (עמ' 17)
או
"בני היקר, כשאישה מתחתנת היא נכנסת למערכת פיקוח נצחית ובלתי הפיכה. היא משגיחה על הכל – מה שבעלה עושה ומה שלומו. מאוחר יותר, כשהילדים באים, היא משגיחה גם עליהם. היא בו זמנית מפקחת, משרתת ודיפלומטית. וזה לא מסתיים בגלל משהו כל כך בנאלי כמו גירושים. אוה, לא – האהבה אולי חולפת, אבל לא הדאגות, הן נשארות." (עמ' 60)
מנהג שכזה יש לי שאחרי ספר מעורר מחשבה / מצוין / חודר חדרי לב ובטן (אפשר גם וגם וגם) וכו', אני נוטלת לי ספר, בדרך כלל ספר מתח, כזה שאמור לגרום לי להפוך דפים עוד ועוד, לקרוא בלילה עד שנעצמות עיני מעייפות, ובסופו לשכוח כמעט לגמרי מגיבוריו הבלתי אפשריים, ועלילותיו שחלקן לעתים כה מופרכות (ולעתים לא, ובכל זאת) עד שאינן מתקבלות על הדעת וההגיון. ספר שיאפשר לספר הקודם, המצוין וכו', לחדור לד.נ.א. הפרטי ולהפוך לחלק מן הזכרון המיידי של ספרים-טובים-ביותר-שתמיד-כדאי-לחזור-אליהם.
