טוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.
אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך להמצא הזמן הנכון לקראו, וכשיוצאים לחופשה, הקינדל מחליף את כל הספרים הכבדים יותר או פחות, וככה יצא – שרק עכשיו קראתיו. אבל התייחסות אליו, לטולסטוי בכלל, קראתי כבר לפני זמן רב, אצל אנדריאה דבורקין, בספרה משגל, התייחסות שדחתה לא מעט את קריאתי בספר הזה.
אבל הזמן, כאמור, הגיע.
איש אחד נוסע ברכבת ומולו מתיישב איש אחר ומספר לו איך רצח את אשתו (וזוכה בסופו של דבר מרצח, משום שהשופטים קבלו את טענתו כי קינא לה). רצח אותה מתוך קנאה. סיפורו נפרש על פני שנות בחרותו, עת התהולל, נישואיו לאשה תמה וברה (כי כך נכון וצריך) סלידתו מן התשוקה אליה ואל נשים אחרות ובכלל, עד שנדמה לו שיש או יכול להיות משהו בינה לבין איש עמו היא מנגנת את סונטת קרויצר: להמשך קריאת סונטת קרויצר – לב ניקולייביץ' טולסטוי
מן הספרים האלה, שאחרי שאת סוגרת אותם, את לא ממש מבינה איך הגעת אליהם בכלל, ומה פתאום בזבזת עליהם את זמנך היקר… אלא שאני יודעת בדיוק איך הגעתי אליו ואיזה זמן בזבזתי: מחלקת המנויים של קולנוע לב הודיעה לי יום אחד כי אני יכולה לבחור אחד משני ספרים – מאד ויין או גלוי ונעלם במהדורה דיגיטלית במתנה, ושתי נשים נפלאות – שולה גולד וקרולין זרעוני המליצו שאבחר ב- מאד ויין, וטיסת לילה טרנס אטלנטית, במוצאי יום הכיפורים תשע"ו, סיפקה את הזמן המדויק ל"בזבוז" על קריאה של ספר שממש מתאים להגדרה של "ספר טיסה".
ושלא אובן לא נכון – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, לפחות בסוגה המדוברת – ספר מתח פסיכולוגי, שאי אפשר להניחו מן היד עד תומו; אבל – משנסגר – את מוצאת בו כל כך הרבה פירכות ואפשרויות בלתי מתקבלות על הדעת. אבל, היי, ספרי מתח תמיד יהיו בהם פירכות שכאלה.
וזה סיפורו – סנה, סופרת רבי מכר מתעוררת בבוקר יום הולדתה השלושים ושלושה במקום זר לה לחלוטין, אין היא זוכרת איך הגיעה לשם: זכרונה מגיע עד מילוי הדלק במכוניתה בערב הקודם, לאחר בילוי במסעדה, ועתה היא במיטה לא מוכרת בבית לא מוכר. בהמשך מתברר לה כי אין היא לבדה בבית; בחדר אחר היא מוצאת אייזק, רופא אחד שפעם הציל אותה מעצמה וממה שקרה לה בחיים עצמם. סנה נאנסה פעם, בפארק. אייזק היה שם קצת אחרי, וידע לטפל, הוא הרי רופא, וידע להיות לידה כל הזמן, כל הזמן, והיתה שם, אולי, אהבה, אבל היא – כמו שורדות אחרות – לא יכולה להתייחס אל עצמה כרגיל, אלא תמיד דרך הפריזמה של האונס, של פגישתם הפתאומית:
מכיון שמדף-הספרים-הממתינים-להיקרא בביתי כמעט קורס, העברתי את הספר לנכדי הבכור, חובב קריאה ידוע, שכבר צלח ספרי מכשפים וקוסמים כמו כל סדרת הארי פוטר, אגם הצללים ועכשיו את ערפילאה וביקשתי את חוות דעתו, לפני שאני קוראת.
הוא בהחלט נלהב, ולכן הבטחתי לו כי אחזיר אליו את הספר, אולי יום אחד ירצה לקרוא בו שוב, או שאולי אחיו הצעיר ממנו ירצה, מיד לכשאסיים לקראו.
אז קראתי – ככה, בין כסה לעשור, בשבת אחת, בכמה שעות.
סיפור הרפתקה שיש בו ילדה מכשפה (אבל מכשפה טובה) שנחטפת על ידי דודתה המכשפה הרעה, משום שהנביא המקומי מנבא משהו ממנו ניתן להסיק כי היא המלכה הבאה של ממלכת ערפילאה; ילד "חנוּן" לגמרי ששני הוריו נעלמים באותו יום והוא מועבר לאיזה מין בית יתומים שבו המנהלת חוסכת בכספי הרווחה שהיא מקבלת, והילדים זוכים לתנאים דיקנסיים כמעט.
יש בספר ממלכת הטוב והרע, יצורים פלאיים, גדר מכושפת, יצורי ביניים החיים בביצות, שפעם היו טובים ועכשיו הם (אולי) לא. יש בו מלך המכשפים הטובים שעוד רגע יפרוש מכסאו; יש בספר מכשפה טובה, אמה של הילדה המכשפה, שהיא קצת שלומיאלית, אבל מלאה טוּב לב.
ועוד ועוד. לא מעט מצאתי עצמי עורכת השוואות עם כל מיני עניינים שמצאתי בסדרת הארי פוטר, לא מעט חשבתי כי ניתן היה לחסוך בשפה המלעיגה על המבוגרים, בעולם האנושי, אבל הסך הכל הכללי הוא כי הספר בהחלט מרתק, וילדים צעירים ימצאו בו עולם ומלואו, הרפתקאות מלוא החופן, ומתח לא מועט.
הכל התחיל מהפוסט הזה של רשף לוי בפייסבוק. את רשף לוי אני מכירה באופן וירטואלי לחלוטין; פעם קראתי ראיון איתו שבו הסביר למה הוא חותם על יצירותיו בשמו ובשם אחיו, רגב לוי, ואז גם הסביר שרגב אמנם מת (אפילו לא זכרתי למה, רק זכרתי שהיה צעיר), אבל הוא מלווה אותו.
אחר כך נהייה פייסבוק, ורשף נהיה חבר שלי בפייסבוק, חבר שאני מאד נהנית לקרוא באופן די קבוע, ואפילו הבטחתי לעצמי (וזה יקרה, זה מוכרח לקרות) ללכת לאחת ההופעות שלו – סטנד-אפ, שמוכרח להיות אינטליגנטי, ממש כמו הפוסטים שלו בפייסבוק. הפוסט הזה שלח אותי מייד לקרוא את הספר שכתב אחיו (אפילו לא ידעתי שהם אחים), ינץ לוי.
את ינץ לוי אני מכירה, היכרות שטחית אמנם, מהחיים עצמם. קודם כל דרך ספרי "דוד אריה" שכתב לילדים, ונכדי נהנו עד מאד כשהקריאו להם, ואחר כך כשקראו בעצמם. במסגרת שיטוטי בירידי הספר בשנים האחרונות פגשתי את ינץ, לחצנו ידיים, הנכדים הצטלמו איתו, קיבלו ספרים חתומים, וכולנו היינו מרוצים עד מאד.
אז, לא ידעתי שהם אחים, ולא ידעתי שהם "סוחבים" סיפור שכזה, עד שבא הספר הזה, והעיר אותי מקלולסיותי, והוסיף דעת, ומכאוב, גילה לי דברים שלא ידעתי על שני האחים האלה, ופתח לי צוהר לאיך נראים החיים בכלל, במשפחה רגילה למדי (באופן יחסי, כי מהי בעצם "משפחה רגילה"?) כשיום אחד נוחתת עליה בשורת איוב – אחד מבניה חולה ועומד למות.
לפני מספר שנים, בתקופה בה ניהלתי את פורום הספרים ב- YNET, סיפר לי מישהו על איזה ספר שהוא קורא ו"לא נעים לו" להפסיק באמצע, כי לא מפסיקים ספר באמצע הקריאה. קביעה שהיתה נכונה פעם, כשמספר הספרים שיצאו לאור בשנה היה מצומצם, וכל ספר היה יקר לקנייה, ואם כבר קנינו או קיבלנו במתנה, היתה זו החלטה מאד לא כלכלית להפסיק ספר באמצע.
האמת ניתנת להאמר, שגם אני לא נוטה להפסיק ספרים באמצע, כי "לא נעים", כי כבר התחלתי, כי כבר קראתי כך וכך עמודים, ובאמת, מה כבר יקרה אם אסיים.
בשנת 2008 זכיתי להימנות על "הקוראים המשפיעים" של הוצאת ידיעות ספרים, שנה לא מוצלחת למיזם הזה, שבו מרבית הספרים היו מאד לא מוצלחים. אחד הספרים הראשונים בסדרה היה "יחידה נפרדת" של שולמית ואיתמר גלבוע, שקראתי מהחל עד כלה, רק כדי להבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני קוראת ספר עד סופו, גם אם כל חושי זועקים להפסיק. מובן שלא תמיד עמדתי בהחלטתי זו, אבל זה כבר יותר קל להפסיק, גם אם הגעתי למחצית הספר, גם אם הגעתי כמעט עד סופו. מותר להפסיק!
"הרושם שלה, אף שהעובדות לא איששו זאת, היה שבשלהי קיץ 2012 שטף את בריטניה נחשול של התפרקויות וקשיים בחיי הנישואים או הזוגיות כמו גאות אביבית חריגה וסחף משקי בית שלמים, הפיץ לכל עבר רכוש וחלומות מלאי תקווה והטביע את מי שלא היה להם יצר הישרדות חזק. נדרי אהבה הוכחשו או שוכתבו, מי שלפנים היתה ביניהם רעות נינוחה נהפכו ליריבים ערמומיים האורבים מאחורי עורכי דין בלי להתחשב במחיר. קרבות מרים ניטשו על פריטים שלפנים נשכחו מלב, "הסדרים" מנוסחים בקפידה החליפו יחסי אמון פשוטים. בזיכרונם של הנוגעים בדבר שוכתבה ההיסטוריה כסיפור נישואים שהיו מועדים לכישלון מלכתחילה, האהבה הוצגה כאשליה. .." (עמ' 121)
פיונה מיי, שופטת בבית המשפט העליון לענייני משפחה בלונדון, שעניינים שבינו לבינה, פירוק שותפויות נישואין, ילדים, ילדים הזקוקים להגנת בית המשפט מפני הוריהם, מפני החברה. ילדים אחרים הנמצאים בסיטואציות מסויימות, שבהן יש להכריע על פי טובת הילד, גם כאשר לא תמיד ברור מהי אותה "טובה" ומי מחליט. השופטת כמובן, כמיטב יכולתה.
ויש הקונצרט השנתי המתקרב, בכינוס של קהילת אנשי המשפט המקומית, אלה החיים בסמוך זה לזה ונפגשים בבתי המשפט ובחיים עצמם, והיא אמורה לנגן בפסנתר, ללוות עורך דין אחד שהוא גם זמר טנור נפלא.
משחק האסוציאציות; על מה אתם חושבים כשאתם שומעים "צ'צ'ניה"?
אצלי בראש תיכף עוברת התקפת הטרור על תיאטרון במוסקבה, התקפה שלא הצליחה משום ששלטונות רוסיה הזרימו גז לתוך התיאטרון והרגו את מרבית הטרוריסטים וחלק לא קטן מבני הערובה.
וגם – "האלמנות השחורות", נשים צ'צ'ניות שהן גם טרוריסטיות מתאבדות, מוסלמיות, ומכאן – תיאוריות על גבי תיאוריות איך זה שנשים בחברה מוסלמית מסורתית מבצעות פיגועי התאבדות.
צ'צ'ניה, אם כך, היתה בשבילי, עד הספר זה, טריטוריה מוסלמית בתוך ברית המועצות לשעבר, שלא הצליחה לקבל עצמאות עם פירוק ברית המועצות, והיא נתונה לשליטה רוסית. טריטוריה מפגרת אחרי המודרנה, פראית משהו, שטרוריסטים ופורעים מאכלסים אותה.
זהו, בערך.
והרי סיבה ראשונה לקרוא את הספר הזה: פתיחת צוהר לעולם לא מוכר.
כמה עובדות היסטוריות: ב- 1991 עם התפרקות ברית המועצות ניסתה צ'צ'ניה להפוך לרפובליקה עצמאית, נסיון שנתקל בהתנגדות רוסית שלוּוְתה בשימוש בכוחות צבא. ב- 1994 כבש הצבא הרוסי את גרוזני, בירת צ'צ'ניה ב- 1996 מתקפת נגד של המורדים. ב- 1999 המלחמה השניה, כיבוש מחודש של צ'צניה על ידי הצבא הרוסי, זרם פליטים מקומיים. וכך זה נמשך: כיבוש, נשיא "מטעם", מורדים, פליטים, ובתווך – אנשים המנסים לחיות את חייהם, במדינה משוסעת, עם אספקה הולכת ונעלמת, עם עונשים קיבוציים, עינויים, חטיפות; ובתווך – בני אדם.
טוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.
