כמו שהאישי הוא פוליטי, כך הופך הפוליטי להיות אישי; מעשהו של האחד, בתוך תנועה פוליטית, יכול ומשפיע על חייו ומותו, ועל חייהם של כל הקשורים אליו, והדורות הבאים אחריו, אחריהם.
סוּבּאש ואוּדָיָאן שני אחים, קרובים מאד זה לזה. כה קרובים עד שסובאש, הבכור, החליטה להמתין שנה לפני כניסתו לבית הספר כדי שיטכל ללמוד יחד עם אחיו הצעיר ממנו. סובאש, הילד, הנער האחראי, ההססן, הנגרר לעתים אחר משובותיו של אודיאן. שניהם גרים בבית שבפאתי כלכותה, על סף הבקעה ששני האגמים שבה מתחברים זה לזה עם גשמי המונסון, והופכים לביצות מצחינות בימים אחרים. בקעה שבתוכה גם מועדון גולף יוקרתי, שאין הם יכולים כמובן להכנס אליו, כי אין להם הצבע הנכון או הכסף הנכון או שניהם.
סובאש ואודיאן גדלים בצל עצמאותה של הודו, על פלגיה השונים, הדתות, האנשים שגורשו מבתיהם, העוני הרב וההבדלים המעמדיים.
הפוליטי – אודיאן, הצעיר, מצטרף לתנועה (או שמא – מחתרת) הנקסליסטית, תנועה מהפכנית מאואיסטית ששמה לה למטרה להלחם את מלחמתם של העניים במנצליהם, ראשיתה בנַקְסַלְבָּרִי, במהומות מקומיות של אריסים כנגד בעלי האדמה והמשכה, כדרכם של רעיונות הנופלים על קרקע פורייה בדיוק בזמן, בלהט מהפכני, לעתים עיוור לתוצאות, והרבה אלימות.
כאוהדת "שרופה" (ככה זה נקרא בספורט, עניין שאני לא ממש עוסקת בו) של אמיר גוטפרוינד, אני מקפידה להצטייד בכל ספר שלו שיוצא לאור, ובהתחשב בעובדה שהתחלתי איתו קצת מאוחר, סדר הקריאה לא היה בתחילה כרונולוגי; היום זה כבר לא יקרה. ספר חדש מונח על "מדף הספרים הממתינים להיקרא" ומייד עם סיומו של הספר שנמצא בקריאה, מקודם "החדש של גוטפרוינד" ונקרא מיידית.
כך קרה גם הפעם, עם "אגדת ברונו ואדלה", ושוב פעל הקסם הגוטפרוינדי – הסיפור ובעיקר השפה שמשכו ולא הרפו אפילו לא לרגע (ורק החיים הפריעו ועצרו מדי פעם את הקריאה, עד שניתן היה לחזור).
בניגוד לכתוב על הכריכה האחורית – זהו דווקא כן ספר מתח; יש בו גוויות המתגלות במקומות שונים, מיתות משונות עברו עליהן, יש בו קצין משטרה עייף המבקש רק לשוב לביתו אחרי הפתרון, יש בו רוצחים משונים ומוזרים, ויש בו סייענים בפענוח התעלומה. והכי הרבה יש בו, בספר הזה, שיר הלל לברונו שולץ ול"חנויות קינמון" שלו (שלא קראתי, ועתה נראה שיהיה עלי לתור ולחפשו בחנויות הספרים, משומשים ככל הנראה, ולצרפו לספרייתי).
לפני עשרים שנה לערך פרסמה רות אלמוג את סיפורה "גמדים על הפיז'מה", סיפור המבוסס על סיפור ילדותו ונעוריו של יגאל שוורץ כפי שנמסר לה על ידו בשיחות ביניהם. מקץ עשרים שנה כתב שוורץ את הספר הזה שהוא כולו פולמוס עם סיפורה של אלמוג, ביקורת ספרותית, ובעיקר ביקורת מצד העובדות – הסיפור "האמיתי" כפי שנחווה על ידו של שוורץ – גיורא בסיפורה של אלמוג, ומתוך אלה – סיפורה של אלמוג מזה, וביקורתו של שוורץ מזה – נפרש סיפור מהפך קרביים, אכזרי לעתים, עם מעט חמלה לעתים, ובעיקר מרתק – סיפורה של משפחה אחת דרך עיניו של "הדור השני".
שורדי השואה תוארו, לרוב, בספרות, ככאלה שבאומץ רב החרישו זעקותיהם, כדי שיוכלו לגדל כאן דור חדש נטול תסביכי גולה, ללא משקעים, לא נרדף, ורק בלילה, לפעמים, היו זועקים חרישית את זעקתם. או שהיו מוזרים קצת, כי באו משם, אבל באופן עקרוני גוננו על ילדיהם, מפני ה"שם" והאחר, ועטפו אותם באהבה.
ואז באה לאה איני, ובספרה "ורד הלבנון" הרימה את המסך וגילתה שיש גם שורדי שואה שהם הורים מתעללים, אכזרים, בדרכים כאלה ואחרות. והיתה גם אסתי ג. חיים ב"אנשי פינות" , ועתה שוורץ. אמנם הסיפור "גמדים על הפיז'מה" התפרסם כבר לפני כעשרים שנה, כאמור, אך דומה כי "מקהלה הונגרית" מהדהד אותו בקול רם וברור, ממרחק של זמן.
על כריכת הספר כתוב: "..כמה בני מזל הם אלה שטרם קראו אותו." (ציטוט מן ה- Boston Globe). אני מבקשת לצנן מעט את ההתלהבות המשתמעת מכזו המלצה. הספר מעניין ומרתק, אמנם, אבל לא כזה שאי אפשר לוותר עליו.
ומשנאמרו הדברים הללו – לספר עצמו.
הגולם נוצרה בעולם הישן, במזרח אירופה, ונועדה להיות אשתו של רוטפלד, יהודי שאיבד את כמעט את כל הירושה שהותירו לו הוריו וביקש להגר לעולם החדש, בסופה של המאה ה- 19, לניו יורק, כדי ליצור לו שם חיים חדשים. הגולם נוצרה מן האדמה, על ידי חכם יהודי בעל כוחות אפלים, שחי בבדידות מזהרת, ויועדה להיות בבעלותו המלאה של אדונה, וגם, לפי דרישתו, להיות אשת שיחה מעניינת וחברה מספקת לו. הגולם נועדה להשלח בארגז במחלקת המטען של האונייה, ורוטפלד צריך היה להעירה בלחש שניתן לו עם הגיעם לניו יורק. אלא שרוטפלד לא התאפק, ועוד באונייה העיר את הגולם, ותיכף אחר כך התפגר לו מדלקת בתוספתן שהתפוצץ משום שפנה לטיפול מאוחר מדי, והגולם הגיעה לניו-יורק בגפה.
ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות (או לא, עניין של השקפה). סיפור ליניארי, בלי גלישות לזמן עבר (כמעט), הטובים טובים (ודי יפים, למען האמת), הרעים רעים (ונראים לא משהו במיוחד). זהו.
דייב גרני, בלש בדימוס ממשטרת ניו יורק, מתבקש על ידי חבר אחר מן המשטרה – הארדוויק, שפרש אף הוא רק עם סוג של קלון, לסייע בידו לזכות את שמה של אלמנה שהורשעה ברציחתו של בעלה העשיר כקורח. הארדוויק מבקש, כנקמה בארגון שסילק אותו משורותיו, להצביע על כשלים בניהול החקירה שהובילו להרשעה שגויה, במשפט שלו היה מתנהל כשורה, היתה האלמנה מזוכה, לפחות מחמת הספק.
גרני, כראוי לגיבור סיפור בלשי, יוצא לחפש לא רק את כשלי החקירה והמשפט, כי אלה גלויים לגמרי כמעט, ורק עורך דין רשלני בצורה קיצונית (כמו זה שהיה לאלמנה) היה מאפשר לכל כך הרבה כשלים "לעבור", אלא גם לחפש צדק (אחרת, בשביל מה הוא גיבור?). דהיינו – אם האלמנה היא הרוצחת, או, לכל הפחות, זו שהזמינה את הרצח, כי אז גם זיכויה מפאת חקירה שנוהלה שלא כהלכה, לא תביא את הקורא/ת על סיפוקו/ה. צדק צריך להראות ולהעשות.
".. קרה מה שקורה לפעמים: ריקנות גדולה סוגרת עליך, כאילו חוסר המשמעות של ההוויה עצמה מזדחל לתוכך ונפרש לכל עבר כמו נוף עירום אין סופי." (הג'וקר – עמ' 63)
כל מי שאי-פעם חי לבד תקופה מסוימת, קצרה או ארוכה, מכיר את הבדידות. הבדידות המזדחלת לאיטה בסופי שבוע, או בערבים גשומים. לא הלבד. הבדידות. התחושה שאין אדם אחד בעולם, ביקום, חוץ ממך. כן, יש בני משפחה שנמצאים מרחק רחוב או שניים, או לפחות שיחת טלפון, יש חברים וחברות שבדרך כלל ישמחו לארח לחברה או שגם הם, לפחות, נמצאים מרחק שיחת טלפון, ותמיד אפשר לצאת לרחוב ולפגוש אנשים, רובם זרים אמנם, אבל הם שם, ואף-על-פי-כן, הבדידות חזקה מכל אלה. הבדידות היא מבפנים, מתוך הנפש.
ולפעמים הבדידות פולשת אל הנפש גם כשיש מסביב אנשים, משפחה, חברים, חברים לעבודה, ואז היא, הבדידות, חריפה שבעתיים, כי כל האנשים שבעולם לא יכולים להפיגה.
בבדידות הזו עוסק ספר הסיפורים של אסקילדסן – נוף גדול שומם.
ששה סיפורים, שיש בהם אימהות והורות, והמטמורפוזות שעוברים חייהן של אמהות עם כניסתו של אדם חדש לחייהן. ילד או ילדה. קטנים. רק נולדו. וכבר הופכים את עולמן של נשים, את עולמם של גברים למשהו אחר לגמרי.
ב- אי ספיקת לב מספרת שרון פידל על איך התינוקת שנולדה כמעט עלתה בחייה של המספרת, ומצד שני, אלמלא הלידה, ספק אם היתה מתגלה אותה אי ספיקת לב, משום שכולנו נוטים לדחות את הרגשת החולשה כמשהו שתיכף יעבור. אלא שמאמץ הלידה התיש את הגוף עד כמעט הסוף..
כמו שהאישי הוא פוליטי, כך הופך הפוליטי להיות אישי; מעשהו של האחד, בתוך תנועה פוליטית, יכול ומשפיע על חייו ומותו, ועל חייהם של כל הקשורים אליו, והדורות הבאים אחריו, אחריהם.
