מקהלה הונגרית – יגאל שוורץ

מקהלה הונגריתלפני עשרים שנה לערך פרסמה רות אלמוג את סיפורה "גמדים על הפיז'מה", סיפור המבוסס על סיפור ילדותו ונעוריו של יגאל שוורץ כפי שנמסר לה על ידו בשיחות ביניהם. מקץ עשרים שנה כתב שוורץ את הספר הזה שהוא כולו פולמוס עם סיפורה של אלמוג, ביקורת ספרותית, ובעיקר ביקורת מצד העובדות – הסיפור "האמיתי" כפי שנחווה על ידו של שוורץ – גיורא בסיפורה של אלמוג, ומתוך אלה – סיפורה של אלמוג מזה, וביקורתו של שוורץ מזה – נפרש סיפור מהפך קרביים, אכזרי לעתים, עם מעט חמלה לעתים, ובעיקר מרתק – סיפורה של משפחה אחת דרך עיניו של "הדור השני".

שורדי השואה תוארו, לרוב, בספרות, ככאלה שבאומץ רב החרישו זעקותיהם, כדי שיוכלו לגדל כאן דור חדש נטול תסביכי גולה, ללא משקעים, לא נרדף, ורק בלילה, לפעמים, היו זועקים חרישית את זעקתם. או שהיו מוזרים קצת, כי באו משם, אבל באופן עקרוני גוננו על ילדיהם, מפני ה"שם" והאחר, ועטפו אותם באהבה.

ואז באה לאה איני, ובספרה "ורד הלבנון" הרימה את המסך וגילתה שיש גם שורדי שואה שהם הורים מתעללים, אכזרים, בדרכים כאלה ואחרות. והיתה גם אסתי ג. חיים ב"אנשי פינות" , ועתה שוורץ. אמנם הסיפור "גמדים על הפיז'מה" התפרסם כבר לפני כעשרים שנה, כאמור, אך דומה כי "מקהלה הונגרית" מהדהד אותו בקול רם וברור, ממרחק של זמן.

שוורץ, כאמור, משתמש בכלים אקדמיים כדי לנתח ולבקר את הטקסט של אלמוג:

"… אני רוצה לומר משהו על לשון המספרת ועל האתיקה שלה, ועל הקשר בין האתיקה שלה לדרכי אפיון הדמויות שלה – ובעקיפין, אני רוצה לומר משהו, דומה למדי, על לשום המספר שלי ועל האתיקה שלי ועל הקשר בין האתיקה שלי לדרכי האפיון שלי את בני המשפחה שלי. "גמדים על הפיז'מה" הוא, בדרך זו או אחרת, סיפור מהגרים, או לפחות גם סיפור על מהגרים, שמסופר – וזאת הנקודה שאני מבקש להדגיש – מזווית הראייה של מספרת שהיא בעליל "ילידה", "צברית"." (עמ' 60)

אלא שהביקורת הספרותית / אקדמית מהווה מעין "מסך" מאחוריו מסתתרת הביקורת ה"אמיתית" (?) על הסיפור – הביקורת על החופש האומנותי שנקטה בו אלמוג, חופש שאיפשר לה לקחת את הסיפור הבסיסי ולתת לו אינטרפרציה חופשית, חופשית לגמרי.

סיפורה של משפחה – אבא, אמא, בת בכורה, בן צעיר – התפאורה: בית בתוך פרדס, מבודד למדי. יש שם פועלים המסייעים בעבודות. ההורים באו "משם". האם, "בוגרת" צעדת המוות, שנישאה בגיל צעיר, ולעתים עוזבת את הבית לפרק זמן קצר או ארוך (חודש, חודשיים, שנה) וחוזרת.  יש שם התעללות של האב בילדיו, ובעיקר בבתו, בעיקר בזמנים שהאם אינה נמצאת. יש שם זלזול מסוים של האם באב, יש מאהבים, אולי. יש קנאת אחים מצד אחד, והגנה האחד על השני מן הצד השני. והאם – האם העוזבת

"פעם, אחרי הרבה שנים כשהתלוננתי באוזני אילדיקו, אשת בן דודי, אנדריש, על הרפתקאותיה של אמי שצלבו את ימי ילדותנו, היא חייכה ואחר כך הרצינה ואמרה: אתה צריך להבין, לא היתה לה ילדוּת וגם לא ימים נורמליים כנערה צעירה, ובגיל שמונה-עשרה היא כבר היתה אמא. אז היה הרגישה שהיא חייבת להשלים את החסר. אתה מבין?" (עמ' 128)

 

אל הספר הזה ניגשתי בדחילו; משום שקראתי עליו לפני כן – בכתבה / ראיון  מצויינים שפורסמו ב"הארץ"  – ידעתי בערך מה מצפה לי: סיפור קשה, וניתוח אקדמי שלו (אני לא ממש טובה בליהנות מניתוחי טקסטים), ובכל זאת – הספר היה מונח על המדף כבר זמן מה, ו"קרא" לי ו"נזף" בי, עד שנתרציתי, ולקחתי אותו לידי, לקחתי ולא יכולתי להניח. למרות הניחוח הכמו-אקדמי, למרות האגרוף בסרעפת. כי מעבר לכל – זהו סיפורו הקשה והכואב של מי שנותר בלעדיהם, הוריו ואחותו, שהלכו לעולמם, ובחייהם עיצבו את חייו, והוא אף נותן להם קול בספרו, מה שנדמה לו שהיו אומרים או מגיבים, לוּ היו קוראים את דבריו.

 

ועוד הוא אומר, בספרו:

"פעם מישהו שאל אותי למה למדתי ספרות. אמרתי לו, אתה יודע שגם אחותי למדה ספרות. באמת, שאל, שניכם? כן, אמרתי לו, גדלנו על מסרים רב-משמעיים, עמומים, שהשאירו אותנו תלויים באוויר, תמיד בין לבין, תמיד בערפל סמיך, שלא היו בו שום תמרורים ברורים: עושים לנו כך ואומרים לנו הפוך, אומרים לנו כך ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. הלכנו על פני האדמה כמו שכנראה – כפי שאהרון אפלפלד אמר בהקשר אחר, נורא הרבה יותר – בני האדם הלכו עליה אחרי המבול. היינו חייבם לבדוק, כל צעד וצעד, אם האדמה יציבה, אם זו בכלל אדמה, או משהו אחר, לא-אדמה. כמבוגרים ניסינו להשתלם שנים בללמוד איך מפרקים ומנטרלים מסרים עמומים. … " (עמ' 158 – 159ׂ)

 

לאורך כל הספר תהיתי מה מצא שוורץ צורך להתפלמס עם אלמוג, תהיתי ולא מצאתי תשובה. אלמוג נטלה אמנם את סיפורו של שוורץ, אך בחרה – בחירה אומנותית, או שמא כדי להגן עליו בדרך מסוימת – לשנות את הסיפור. וסיפורה ראוי כפי שהוא.

ואולי ניתן למצוא את הסיבות דווקא באותו ראיון מצוין לנרי ליבנה, ב"הארץ":

"חשבתי שהספר הזה, שלי, ראוי לא רק בגלל איכותו הספרותית, אלא כי הוא מספר סיפור שהוא לא רק שלי אלא סיפור של מדינה משוגעת, שאלה שבנו אותה היו משוגעים. אם זה היה רק הסיפור שלי, אולי לא הייתי כותב את הספר. אבל שלושה דברים נתנו לי כוח: אחד זה שחשבתי שזה לא רק הסיפור הפרטי שלי, אלא סיפור של דור שהיו לו הורים מטורפים, ניצולי שואה, הכבשים השחורות במשפחות שלהם שבאו לארץ וניסו להיות נורמליים; השני זה שאני עושה תיקון לאחותי; והדבר השלישי הוא שחשבתי שעכשיו, כשאני מגיע לגיל 60, אני צריך לעשות משהו עד הסוף, און דה אדג'. וכמו שאמרתי לך, היו רגעים רבים שהרגשתי שאני קופץ לבריכה בלי מים, קטעים שהעלו בי את ההרגשה של אותה אנרגיה שהיתה לי כשהייתי ילד באזורים האלה של החצייה של הטאבו. אני חושב שזה עניין מאוד יסודי בחיים שלנו, שמצד אחד אנחנו רוצים להיפטר מהטראומה ומצד שני הטראומה היא יסוד הכוח שלנו".

 

 

מומלץ ביותר

 

ורק הערה אחת לי – מראי המקום לטקסטים מתוך הספרות מופיעים בסוף הספר, חלקם חסרים. טוב היה לו היו מופיעים כהערות שוליים בתוך הספר.

 

מקהלה הונגרית – יגאל שוורץ. הוצאת דביר. 284 עמודים

לרכישה

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *