פתיחה – יש ספרים שמרגע שלקחת אותם לידיך "נבלעים" בנשימה עצורה עד סופם, יש ספרים שמרתקים בתחילתם ואחר כך מתחילים להימרח ולהמשך ואם לא נזכור להם חסד נעוריהם לא נסיימם לעולם. יש ספרים שקצת "קשים להשגה", לוקחים את הזמן שלהם, ורק כעבור זמן מתגלה השאור שבהם; ויש ספרים שמרגע שנלקחו ליד, מיד מתחילה התהיה מתי יהיה "נכון" לוותר עליהם, וזה נמשך והולך, כי אולי בכל זאת, וכבר עבר שליש מן הספר ועוד קצת, ופתאום, בערך במחצית הספר, כבר אי אפשר להניח אותו מן היד.

ציפור קטנה, לב פועם שייך לסוג האחרון; אלמלא המליץ לי עליו בכל לב איש אחד יודע ספר עד מאד, הרי שכלל לא הייתי מגיעה אליו, ואם כבר הייתי מגיעה אליו, הייתי מצטערת שבזבזתי עליו רגע או שניים, ומוותרת. והייתי מחמיצה, בגדול!

 פתיחה אחרת – לפני איזה זמן התקבצו אצלי לקריאה כל מיני ספרים שעסקו באמהות ובתהיות על קנקנה; "בכוונה תחילה", למשל או "כשהלילה"; בזמן הזה נראה כי דבקים בי ספרים העוסקים בקהילות קטנות, ואפילו מבודדות. כך, רגע לאחר שסבבתי בקהילת פיסחוי עוילם בספר "החצי השני של הלילה" מיד אני עוברת לקהילת המנוניטים, אף היא קהילה סגורה ומסוגרת, דתית למדי, הדבקה במסורות עבר ובבידוד, ככל שניתן מן העולם החיצוני (אם כי, יש לציין, כאן הבידוד בהחלט פחות מובהק מאשר אצל קהילת ההר היהודית בפאתי ירושלים).

  להמשך קריאת ציפור קטנה, לב פועם – מרים טֵייבז

גילוי נאות: אני לא צופה ב"האח הגדול". למען האמת, הטלוויזיה שלי לא מחוברת לשום ממיר (רק דיוידי) ולכן כל מה שאני יודעת  על שפרה קורנפלד זה שהיא פעם זכתה בתכנית הנ"ל, ובהרבה כסף, שהיא עסקה שם בסריגה (לעץ, משום מה) וקצת כותרות רכילות, שבדרך כלל איני מעמיקה מעבר להן.

 גילוי נאות 2 – בקטלוג סופרי הביכורים לשנת 2011 של הוצאת כנרת זמורה ביתן, הופיע גם פרק מן הספר הזה, וכבר אז "סימנתי" לי אותו כראוי לבדיקה נוספת. אלא ששנת 2011 חלפה והספר בושש לבוא.

לא עוד; הספר יצא לאור בימים אלה, ומאחר שסומן בעבר, נקרא כעת. בשקיקה, במהירות, בהנאה רבה!

 ולספר עצמו –

 קהילות קטנות וסגורות תמיד תהיינה מסקרנות, תמיד יהיו בהן חוקים הנוגעים לאנשים החיים בהן, תמיד תהיה בחוקים הללו הרחקה מן "החוץ". קהילות קטנות וסגורות שיש להן מנהיג כריזמטי, ועוד יותר מכך – קהילות קטנות וסגורות שהבסיס להן הוא דתי ושיש להן מנהיג כריזמטי, קהילות כאלה מוכרות לנו בדרך כלל מעמודי החדשות, או מספרי ההסטוריה והסוציולוגיה, בין אם המדובר בקהילתו של דייויד כורש בארה"ב, בקהילת האיימיש, הקהילה המורמונית ועד קהילות חרדיות מפלג זה או אחר כאן בארצנו.

  להמשך קריאת החצי השני של הלילה – שפרה קורנפלד

כבר הרבה זמן לא קרה לי שספר שאיני יודעת עליו דבר, שום כלום, גורנישט מיט גורנישט וכו', מתגלה כפנינה מבריקה, מצחיקה, נוגעת
ללב ושלל סופרלטיבים אחרים.
לפעמים, בגחמה של רגע, אתם לוקחים לכם ספר ליד, והוא מתגלה ככל אלה ועוד הרבה יותר.
כזהו הספר לילה אחד, מרקוביץ' , שאלמלא נתגלגל לידי, ואלמלא לקחתיו לקראו בין לבין (כל מיני ספרים שאני
מתכננת אך טרם הספיקותי לקנות), הייתי מחמיצה החמצה גדולה בהחלט.
ואף לא הייתי יודעת על כך.
אבל לקחתי אותו לידי, וכל שהצטערתי, לכל אורכו, הוא כי יש לי סיבות להניחו מדי פעם מן היד (עבודה, למשל,
שצריך, או לאכול, שצריך גם). וכה נפלא הוא בעיני, שודאי וודאי אשוב אליו שוב.
אתחיל בשפה – שהיא כה עשירה ומשובבת נפש, מלאה וחכמה, ואף מכמנים טמונים בה:  הנה המשורר, אחד מגיבורי הספר,
המצפה כי ביאליק ימות יום אחד והוא יהיה המשורר הלאומי במקומו. ובינתיים – "הוא כתב על שלושת האבות ועל ארבע האמהות,
על יציאת מצרים ועל חזון העצמות היבשות. וכדי לא לאבד את הרלוונטיות לכאן ולעכשיו, הוא הוסיף וכתב, מתאר כל פוגרום,
כל הרג, כל פשע, מהלל וחורז לחסרי הישע. כך זימן לשולחנו, בתורות ארוכים, יהודים שחוטים ותלויים ומוכים, והביט
בפניהם ביעף-ביעף, רק ללכוד הדימוי הנכון על הדף. ואם חש שהיד האוחזת בעט נתעייפה, שאש הזיכרון כמעט שככה, רק חשב על
מוספי הספרות שדחו את שיריו, ומיד כבר עלו הדמעות בעיניו. בשעה זו, בה נמהלו בראשו תלאותיו של העם היהודי עם עלבון
דחייתו כמשורר, הוציא תחת ידיו את שיריו הטובים ביותר." (עמ' 92 – 93)
להמשך קריאת לילה אחד, מרקוביץ' – איילת גונדר-גושן

 "..'הספריה הריקה נמצאת בדיוק במקום השרפה.' …

יחד איתם אני מצטופף סביב החדר העקר; רחם ריק מחיים, מיטתה הצחורה של יוהאנה לאחר לכתה, כרסו החלולה של פאלאדה, הבית שלי בלעדיה. ואני חושב שטוב היה אילו הציגו דווקא את היש ולא את האין. יש למלא את החלל בעשרים אלף ספרים ולהניח אותם זה לצד זה וזה על גבי זה, אדרבא, שיפרצו את תקרת הזכוכית ויישפכו משם במפל צבעוני של כריכות ודפים וידע וחוכמה אנושית. וסולם יש להניח בתוכו כדי שיוכלו הבריות לעלות ולרדת ולגעת בספרים, להריח, לממש ולקרוא. ועוד חשבתי שמא יש לסלק משם את השלט, את נבואת החורבן של היינה הטוענת כי במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם. חייבים להעביר דף, לנסות ולהמשיך הלאה, להתרחק מהזוועות. .. כי כוח החיים חזק מציווי הגורל, משרפות, מאסונות, מהתחשבנויות ומנקמות." (עמ' 294 – 295)

 ב- 10 במאי 1933 נשרפו ספרים, כעשרים אלף מהם, בכיכר האופרה בברלין.

 אוריון, נכדה של יוהאנה, שראתה במו עיניה את שריפת הספרים הזו, ונשאה עמה מאז צנצנת אפר משם, אוריון מנציח את שריפת הספרים האלה בדרך מיוחדת משלו; באוטו גלידה לשעבר שהוסב לאוטו ספריה, מאחסן אוריון העתקים של הספרים שנשרפו שם ונוסע עמם כמעין ספריה ניידת, משאיל ספרים ומקריא ספרים לילדים.

גם צנצנת האפר מוצגת שם באוטו, כסימן ואות וזכר.

  להמשך קריאת מחול העקרבים – שפרה הורן

ספר מתח שאין בו מתח כלל. הרצח מופיע בפרק הראשון, הרוצח מתוודה בסופו של הפרק הראשון. נפתרה התעלומה.

אין בכלל תעלומה.

 אז זהו שלא!

 יש כל הזמן רמזים שמשהו חסר, משהו לא מסתדר בדיוק במקום, צירופי מקרים לא ברורים, איזה עניין שחמק מעיניהם של השוטרים, של הפרקליטים משני הצדדים. אולי בכל זאת יש תעלומה.

 אבל נתחיל מההתחלה. כמיטב ספרי המתח מתחיל הספר באקספוזיציה רחבה של הגיבורים הראשיים והמשניים בספר, כשלכל אחד מוקדש פרק. לאחר מכן יסופר הסיפור פעם מנקודת מבטו של גיבור זה, ופעם מנקודת מבטה של הגיבורה האחרת.

 בין הדמויות ניתן למנות את גורדיאל סינג, מהגר מהודו, שם היה נהג קטר, ועתה, בגיל 74 (משום שאדם חייב לעבוד) הוא מחלק עיתונים.

השוטר קניקוט, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים ואחיו נרצח, ועל כן נטש את משרת עורך הדין שהיתה לו והצטרף למשטרה.

להמשך קריאת בית העירייה הישן – רוברט רוטנברג

לחברה, כל חברה, יש ככל הנראה צורך במיתוסים, לאורם מגדלים ומחנכים את הילדים, כדי שיהיו אזרחים ואזרחיות נאמנים לחברה.

 לנו היה פעם סיפור מצדה, ממנו בחרו מי שבחרו להעלים את מהותם האמיתית של האנשים שהתבצרו במצדה. גם מרד החשמונאים ומרד בר-כוכבא נחקקו בזכרוננו, כדי שנהיה גיבורים וחזקים ויהודים, כמובן.

 שלא לדבר על מיתוסים של קידוש השם – חנה ושבעת בניה, למשל (אף פעם לא הצלחתי לדמיין עצמי במקומה. ממש לא! ודאי וודאי לאחר שהפכתי לאם בעצמי – להעדיף כי יומתו בניך בפניך, בניך שהרית וכאבת לידתו של כל אחד ואחד מהם, ובלבד שלא ישתחוו לגוי? שישתחוו, שיקודו קידה, שיזחלו לאחור – ושיחיו!)

 ויש מיתוס אחד,  שכלל לא הכרתי, עד שהגעתי אל הספר הזה. סיפור שהיה או לא היה על תשעים ושלוש נערות מבית יעקב שבגטו בקרקוב, שנחטפו והושמו בבניין אחד, כדי לשמש חיילים גרמנים. ורק צוואתה של אחת מהן נשארה, שכן הן בחרו למות בשתיית רעל ובלבד שלא תחולל תומתן.

על המיתוס הזה גדלו הנערות למופת שבספרה של שהרה בלאו, והמיתוס הזה משרת את המערכת. העלאתן לדרגת קדושות יכולה לשכנע כל אחת (כמעט). הצגתן בתור דמויות מופת, לאורן יש לחנך את "הבנות".

  להמשך קריאת נערות למופת – שהרה בלאו

"כף רגל קשורה אינה כף רגל שגדילתה נעצרה, … כף רגל קשורה היא כף רגל שבורה, מקופלת באמצעה, בהונותיה כפופות בכוח כלפי העקב." (עמ' 34)

 מיי היתה רק בת חמש כשנקשרו רגליה על ידי סבתה, כי נשים מן המעמד הגבוה רגליהן נקשרות בילדותן, כדי שלא תצמחנה ותהיינה גסות כרגלי המשרתות והאיכרות, כדי שלא תוכלנה ללכת.

כדי שלא תוכלנה לברוח!

ויש ממה לברוח.

 קשירת/שבירת הרגליים היא רק השלב הראשון בדיכוי טוטאלי ובלתי מתפשר של הנשים.

וכך זה נעשה:

"יו-יינג נטלה בידה את כף רגלה השמאלית של מיי וייבשה אותה. היא גזזה את הציפורניים ובזקה אֲלוּם על הסוליה, אחר כך תפסה קצה אחד של האגד הלבן והצמידה אותו אל צדו הפנימי של קימור כף הרגל, ומשכה את רצועת הבד מעל קשת כף הרגל והלאה מעל לארבע הבהונות הקטנות, כך שהן התעקלו פנימה, לתוך הסוליה. אחר כך משכה יו-יינג את האגד ומתחה אותו סביב העקב, ושוב מעל לקשת ולבהונות, יוצרת שמיניות בזריזות, שכבה על גבי שכבה.

להמשך קריאת כיסא הקשירה – קתרין הריסון