"המניע לכתיבת ספר זה הוא סקרנות – הסקרנות שלי – ואני מקווה שכתיבתו תאפשר לי להתעמק בנושא שעליו אני יודעת מעט מאוד, אבל מסיבה זו בדיוק הוא מעורר את סקרנותי. הנושא הוא חוב." (עמ' 11)
הנה כך, במלים אלה, מודה אטווד כי הנושא – חוב – אמנם מעניין אותה מאד, אבל אין לה ממש מושג מהו ואיך נוצר, וכך אנו מוצאים עצמנו מלווים אותה במהלך מחקרה, לאורך ההיסטוריה האנושית, הדתית, הספרותית, המשפטית ועוד ועוד.
ודוק – למרות שאין זה ספר פרוזה, הרי שהוא מרתק עד מאד, ולו רק משום שאטווד כתבה אותו (והיא הלא מפליאה לכתוב). אבל לא רק. מסתבר שלנושא הזה – חוב – יש פנים רבות, שכלל לא הכרנו, ולא העלינו על דעתנו. כך למשל – עבדות החוב, עניין הנמשך מאז המאה השמונה עשרה לפני הספירה (לערך) ומתקיים עד ימינו אנו:
"עם הדברים הראשונים שאנשים יכלו למשכן נמנו אנשים אחרים. .. עבדות-חוב לא עברה מן העולם. בהודו של היום יכול אדם להיות למעשה עבד-חוב כל חייו… חשבו גם על המהגרים הבלתי חוקיים … שנאמר להם שעליהם לעבוד לנצח מבלי לקבל שכר כדי לפרוע את עלות המסע. …
"הבעיה היא היכן להתחיל, מפני ששום דבר לא מתחיל כאשר הוא מתחיל, ושום דבר לא נגמר כאשר הוא נגמר, וכל דבר זקוק להקדמה: הקדמה, אחרית-דבר, טבלת מאורעות המתרחשים בו-בזמן. היסטוריה היא מבנה.. כל נקודת כניסה היא אפשרית וכל הבחירות הן שרירותיות. ועם זאת, יש רגעים מוחלטים, רגעים שבהם אנו משתמשים כנקודת התייחסות… אנחנו יכולים להסתכל במאורעות אלה ולומר שאחריהם שום דבר לא היה עוד כמו שהיה קודם לכן. הם נותנים לנו התחלות, וגם סיומים. לידות ומיתות, למשל, וחתונות. ומלחמות.
…
בחירה שרירותית, אם כן, רגע מוחלט: 23 באוקטובר, 1990. .. יום שלישי. הגוש הסובייטי קורס, המפות הישנות מתמוססות, שבטי המזרח נעים שוב על פני הגבולות המשתנים. צרות במפרץ הפרסי, שוק הנדל"ן מתנפץ, וחור גדול נפער בשכבת האוזון…. רוח קלילה מנשבת מאגם אונטריו וזיניה חוזרת מהמתים." (עמ' 12)
שלוש נשים, שלוש חברות, לכאורה שונות זו מזו לחלוטין; שום דבר לא היה אמור לחבר אותן האחת לשניה לאחר שסיימו (או לא סיימו) לימודיהן באוניברסיטה.
אלן קרלסון מחליט, באימפולסיביות מסוימת, ביום הולדתו המאה, שלא להשאר בבית האבות בו הוא מתגורר, ומשום שהוא חושש כי האחות הראשית (המרשעת, יש לציין) תמנע בעדו מלצאת בדלת הראשית (אחרי הכל, מתוכננת לו חגיגה עם מכובדים ועם עיתונאים), הוא מטפס, בכבדות מה, ויוצא מן החלון.
ונעלם.
זאת אומרת, לא לנו, הקוראים, אנחנו מלווים אותו לאורך כל הספר, אבל לרשויות, למשטרה, לצוות בית האבות, לכולם הוא נעלם.
יחד עם היעלמו מתחילות כל מיני התרחשויות מוזרות הכוללות צעיר חמום מוח הגורר מזוודה, שאף הוא נעלם. איש פחות צעיר ובלתי אהוד על שכניו לגמרי, שנעלם אף הוא. בעל דוכן נקניקיות באמצע שומקום גם הוא נעלם.
עוד צעיר חמום מוח, הקשור לחמום המוח הראשון (שניהם חברים, לדעת רשויות החוק, באיזה ארגון פשיעה), אף הוא נעלם. ולבסוף ראש הארגון נעלם גם הוא.
הזקן, יחד עם האנשים שנראו בחברתו, ונעלמו, מבוקשים עתה בחשד לרציחתם של הנעלמים מארגון הפשע.
גילוי נאות: אלמלא ביקורתה המשבחת (והמשובחת) של גלי ככל הנראה לא הייתי מגיעה אל הספר הזה כלל וכלל, מה גם שלא קראתי דבר של פאולינה סיימונס קודם לכן, ואף עוביו של הספר לא ממש מפתה.
אבל גלי המליצה, ולהמלצותיה, למדתי, יש בהחלט בסיס נרחב, והיה מבצע ב"צומת", אז לקחתי. ובתקוף עלי וירוסים מעצבנים גם נשארתי בבית ויכולתי לכל 548 עמודיו בתוך יום וחצי, אז בכלל.
כי זאת לדעת – לפני הכל הנערה מכיכר טיימס הוא הופך דפים מעולה, מרתק, קשה להניחו מן היד (אם כי לפעמים צריך)..
ולספר עצמו –
לילי קווין, אשה צעירה בת עשרים וארבע סטודנטית בסוף התואר, נעזבת על ידי בן-זוגה שחלק עמה ועם שותפתה-חברתה דירה, ועכשיו עליה למצוא מקורות מימון להשלמת שכר הדירה. להוסיף על אלה נעלמת גם השותפה כך לפתע פתאום והידיעה "נוחתת" עליה כאשר היא נמצאת בהוואי, מקום צאתם לגימלאות של הוריה, שגם החיים ביניהם נראים מתפרקים.
בשנים האחרונות נהיה מאד אופנתי להוציא לאור ספרים שנכתבו בארצות סקנדינביה; כך יש לנו את סטיג לרסון השוודי, יו נסבו הנורבגי, פטר הוג הדני, הנינג מנקל השוודי. כה אופנתי נהיה הדבר, עד שלא כל כך מזמן נתקלתי בקריקטורה (נדמה לי שבניו-יורקר) ובה מו"ל מצר על כך שכתב היד לספר המתח הכה משובח המונח לפניו לא נכתב על ידי סופר סקנדינבי…
והנה בא עוד אחד. יוסי אדלר אולסן. דני אף הוא. עם (עוד) ספר מתח.. אבל איזה מתח
לכאורה נוסחתי – הבלש הבודד, המעשן, השותה, או כל ווריאציה אחרת, הפועל בגפו כמעט, ותעלומה הממתינה לפתרונה.
מה אנחנו זוכרים על תקופת ילדותינו? שהיתה מתוקה, נעימה, נטולת דאגות.. שהיו בה שדים ופחדים ולחישות מהוסות של מבוגרים? שהיו בה אחים גדולים או קטנים שגזלו מאיתנו תשומת לב הורינו, או שהיו "החברים הכי טובים שלנו"? שהחברים שלנו היו מלאכים קטנים (ממש כמונו) או שהיו מרושעים לעתים, תככנים, אלימים?
וכשאנחנו מסתכלים על ילדינו (או על הילדים של השכנים), מה אנחנו באמת יודעים עליהם? ממה הם חוששים? מה ממלא את יומם?
ואולי הדחקנו, שכחנו הכל. רק את היופי והנעימות אנחנו זוכרים, כמו חלום רחוק שרובו כבר נשכח…
אז זהו שתקופת הילדות אינה כה נעימה, אינה מלאת תום וחן וחסד, אלא יש בה פחדים ודאגות, פירושים שונים של דיבורי המבוגרים, חברויות, אינטרסים, אלימות כבושה או גלויה, בושה ומה לא בעצם, רק שלא תמיד יודעים לקרוא לכל זה בשמות המתאימים, אבל הם שם.
בנעורי שויכו ספרים רבים, חלקם בטעות, לסוגה המכונה "מדע בדיוני"; אחר כך הורחבה ההגדרה ל- "מדע בדיוני ופנטזיה". אחר כך שכך קצת הגל, או שמא אני בגרתי, וטעמי בספרים השתנה מעט. בשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת של ספרות מן הז'אנרים "מד"ב" ו"פנטזיה" ואף נוסף להם ז'אנר חדש, כזה שאיני בטוחה איך לקרוא לו, העוסק ביקומים מקבילים לשלנו, או במעין הרחבה של העולם המוכר לנו כל כך. כזהו, למשל, הקוסם הצעיר הארי פוטר.
כזהו גם "רוח הרפאים: סיפור אהבה". סיפורו של בן גולד שמחליק על השלג, נחבט בראשו וצריך היה למות.. אבל הוא לא. ומאותו רגע מלווה אותו רוח רפאים, רוחו שלו, שהיתה אמורה ללוות אותו לעולם שמעבר, ועכשיו נשארת אתו כדי ללמוד את עולמו וכדי לאפשר תיקון של עניינים שקלקל בעברו.
ניתן היה לקחת את הסיפור הזה למחוזות מאד מעניינים ומרתקים, במקום זאת קבלנו סיפור מבולבל, כמעט "לא סיפור", מלא בתובנות ניו-אייג'יות, ספר שלא ברור בדיוק מי קהל היעד שלו, שהולך לאיבוד ברוב מלל.
"יש כאב שאי אפשר להאמין שהוא קיים" (עמ' 32)