בנעורי שויכו ספרים רבים, חלקם בטעות, לסוגה המכונה "מדע בדיוני"; אחר כך הורחבה ההגדרה ל- "מדע בדיוני ופנטזיה". אחר כך שכך קצת הגל, או שמא אני בגרתי, וטעמי בספרים השתנה מעט. בשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת של ספרות מן הז'אנרים "מד"ב" ו"פנטזיה" ואף נוסף להם ז'אנר חדש, כזה שאיני בטוחה איך לקרוא לו, העוסק ביקומים מקבילים לשלנו, או במעין הרחבה של העולם המוכר לנו כל כך. כזהו, למשל, הקוסם הצעיר הארי פוטר.
כזהו גם "רוח הרפאים: סיפור אהבה". סיפורו של בן גולד שמחליק על השלג, נחבט בראשו וצריך היה למות.. אבל הוא לא. ומאותו רגע מלווה אותו רוח רפאים, רוחו שלו, שהיתה אמורה ללוות אותו לעולם שמעבר, ועכשיו נשארת אתו כדי ללמוד את עולמו וכדי לאפשר תיקון של עניינים שקלקל בעברו.
ניתן היה לקחת את הסיפור הזה למחוזות מאד מעניינים ומרתקים, במקום זאת קבלנו סיפור מבולבל, כמעט "לא סיפור", מלא בתובנות ניו-אייג'יות, ספר שלא ברור בדיוק מי קהל היעד שלו, שהולך לאיבוד ברוב מלל.
כן, ככה זה – אחרי ספרה האוטוביוגרפי "ורד הלבנון", שהשאיר חותמו בנשמתי, ציפיתי לעוד משהו כזה, כבד כזה, נוגע בנימי הנפש כזה.. ובמקומו מצאתי סיפור קל משהו, אגדה משהו, שלא יכול או כן יכול להיות, אם רק נאמין…
סאשה, נערה לא כל כך צעירה, אשה בעצם, בחרה להרחיק עד אל-פאסו ולעסוק בנגרות, ובלבד שלא תשאר כאן, בקרב משפחתה המוזרה – אמה החתולית משהו, האצילית, ואביה הסוסי משהו, המחובר לקרקע, הארצי… להתרחק למקום שבו כל האיבות המשפחתיות, כל הזכרונות הלא ממש שמחים, נהיים פשוט רחוקים.
קודם כל ולפני הכל – אזהרת –ספוילר- !! מי שמבקש לקרוא את שני הספרים הראשונים בסדרה – משחקי הרעב ומשחקי הרעב-התלקחות (ושניהם בהחלט מומלצים) טוב יעשה אם לא יקרא סקירה זו.
קטניס אוורדין, נערה בת 17 מן המחוז ה- 12 בפטנאם; הנערה ששרדה את משחקי הרעב בגיל 15 ועוררה עליה את זעם הקפיטול. משום שעוררה עליה את זעם הקפיטול, שאין להמרות פקודותיו אף פעם, ובמלאת 75 שנים לכינון הממשל בקפיטול, בצעד חסר תקדים נקראה, שוב יש לומר, לקחת חלק במשחקי הרעב, כדי להזכיר לכל מי שחשב להרים ראש כנגד הקפיטול, כי הקפיטול לעולם לא יסלח ולא יאפשר זאת, וכי נקמתו מהירה וכואבת. משתתפי משחקי הרעב בשנת היובל כולם שורדים מאומנים ומיומנים מצליחים, בחלקם, להחלץ מתוך הבועה בה מתנהלים משחקי הרעב, והספר השני מסתיים בבשורת האיוב שמתבשרת קטניס, כי מחוז הבית שלה הוחרב על ידי הקפיטול. למען יראו וייראו כל החושבים להרים ראש כנגד הקפיטול.
הספר השלישי בסדרה – עורבני חקיין – מספר את סיפורה של קטניס כסמל לכל המורדים באשר הם, בכל המחוזות, המתאמנים בחשאי ליום בו יוכרז המרד כנגד הקפיטול.
האם רוע הוא עניין מולד? האם ניתן לאתר אותה נקודה בה אדם הופך למשהו מרושע, אפל, זדוני? והרי לכל רוצח יש אמא שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים, אימצה אל לבה, שלחה לגן ולבית הספר. אב שהוליך יד ביד למקומות אלה ואחרים. טוב, אולי לא לכל, אבל לרוב.. ואיך הופכים מילד "רגיל" לאדם הפוגע אנושות בבני אדם אחרים?
כל הורה מכיר את התחושה (שבדרך כלל לא מודים בה כלל), איזה מין אי-רצון להיות הורה, לאיזה רגע או שניים, בדרך כלל כשהצאצא, או הצאצאית, מוציאים מן הדעת. ומיד אנו ניחמים על שהעזנו להרגיש כך, ומחבקים את הדחוי לרגע (שבדרך כלל, כלל אינו יודע שהיה כזה) וממשיכים כאילו כלום.
אווה חצ'טוריאן לא באמת רצתה להיות אמא, עוד לא. היו לה עוד מדינות לתייר ולחזור מהן הביתה, היו לה עוד עיסוקים שהיו חשובים בעיניה, היא עוד לא הספיקה, באמת (לדעתה) לחיות. אבל פרנקלין רצה והיא נעתרה, והרתה… את קווין.
קווין, כמו חלק מן הילדים, לא היה מן המתרפקים (אולי באיזה אינסטינקט חש בריחוקה של אמו), והתרחק. מן ההתחלה היה מנוכר לה. קצת. או כך היא לפחות פירשה את התנהגותו, אפילו כשהיה תינוק בן יומו.
שתי נשים צעירות אוהבות נמצאות בזוגיות כבר איזה זמן, רגע לפני שהשגרה משתלטת על חייהן, אם תשתלט, רגע לפני החיים המשותפים וההחלטות המשותפות לחיים משותפים.
אחרי שהאהבה הגדולה והסליחות הקטנות מפנים את מקומם ל"רגילוּת", לאהבה שנמצאת שם כל הזמן ברקע, אבל כבר מותר לריב ולכעוס, ולנהל שיחות "יחסינו לאן" בלי לחשוש שהכל תיכף יתמוטט.
כמו כל זוג, באותו מקום בזמן, רגע לפני.. כשכבר כמעט.. ועוד רגע… כמו כל זוג – רק שתי נשים. אפרת, קצת נוירוטית, אולי, קצת מבולגנת, קצת חסרת בטחון, קצת תלותית; אבל גם צלמת מצוינת עם עין חדה לפרטים הקטנים, עם יכולת לתפוס ולהקפיא את הרגע, להפוך רצף של תמונות לסיפור.
יעל, קצת יותר יציבה, יותר החלטית, פדנטית (טוב, גדלה בברלין), מחפשת את החידוש והריגוש, ולאן נעלמו הפרפרים.
ספר הנישא כולו על זרם התודעה של נילי, גיבורת הספר.
נילי ונתי, זוג שלהם ילדה אחת משותפת – אסיה, ועוד ילדה, בתו של נתי מנישואיו הראשונים, דידה (שזה קיצור של ידידה). נילי ונתי נותרו לכמה ימים לבדם, בלי דידה שנסעה להולנד, לאמה, בלי אסיה שנסעה לאילת עם אחותה הקטנה של נילי – אומה (ראומה).
ואז מגיע הטלפון. איש אחד, שפעם פגשו בנסיבות מיוחדות בפריז, כשהיו רק בתחילת דרכם המשותפת, איש אחד שהם "חייבים" לו משהו (משהו שיתברר רק בהמשך) נמצא בירושלים ומבקש לפגוש אותם לארוחת ערב. שיחת הטלפון הזו מטילה אותם, ובעיקר את נילי, למערבולת רגשית; היא לא ממש רוצה לפגוש את האיש הזה, גם נתי לא ממש שש לפגישה. אבל אין ברירה, לא באמת. פעם הוא עזר להם, והם חייבים לו.
מחשבותיה של נילי נושאות אותה לאותם ימים קסומים בפריז, וגם לימים שאחריהם, לחיי נישואיה, לאהבה שבערה פעם, ועכשיו קצת פחות: "האהבה היתה, כמו רוב הזמן, צורה בינונית של זיכרון, משהו שלומדים עליו מדפדוף באלבום ישן." (עמ' 299), לגעגועיה לבתה, לאימהוּת: "המשימה העיקרית של אימהוׁת היא לשטר את התנועה: לכוון ילדים לאורך מדרכות, לכוון חטיפים מתוך שקיות, לכוון בקבוקים לתוך פיות." (עמ' 190), ליחסיה עם אחותה הצעירה, עם אמה הדמנטית, עם המעסיק שלה, שפעם עסקה אצלו בתרגום תכתובת עסקית, ועכשיו היא מתרגמת עבורו ספרים, במעין מיזם חדש שלו, הוצאה לאור של ספרים של סופרת אחת, למרות ההצפה של סופרים חדשים וספרים רבים כל כך, שהלא: "… בעידן הנוכחי אין שוב צורך בנסיבות מיוחדות. הזמינות הבלתי נסבלת של הכתיבה הופכת אותה לכדורגל של האמנויות. מספיקות שתי אבנים גדולות כדי לסמן שער ביקום; מפיות ובדל עיפרון הם כל שתצטרך כדי להזניק לדרך את רב המכר הבא. ואם יש ברשותך מעבד תמלילים – פסקאות נחתכות ברגע, מתעופפות מעל מיליארדים של תאי זיכרון מלאכותי, נוחתות בלחיצת מקש בכל מקום שתבחר. הקלות יוצרת ריבוי. והריבוי, מה הוא יוצר?" (עמ' 126 – 127)
".. זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות 'בונים חופשיים', ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם." (עמ' 332)
קודם כל ולפני הכל – אזהרה חמורה! הספר הזה הינו מסוג הספרים שאין רוצים להניחם מן היד כלל משום שהם כה מרתקים, ומצד שני מוכרחים מדי פעם להניחם כדי לנשום קצת ו"לעכל" את גודש הפרטים, העלילות ועלילות המשנה. ועוד – משנסתיים הספר, אין שום רצון לעבור לעולם אחר, לאחר שכה רבה היתה ההנאה מלשקוע בעולמו.
ומשנאמרו הדברים הללו – לספר עצמו.
אדוארד גלפתורן הרג אדם שלא הכיר, ולא עשה לו כל רע מעולם, רק כ"הכנה" לרצח אדם אחר, שנוא נפשו – פבוס דונט.. הנה כך נפתח הסיפור, המסופר מפיו של הרוצח. סיפור ארוך שיש בו הכל – אהבה, שנאה, נקמה, נפתולי עלילות ועלילות משנה, מרחבי אנגליה וקצת מן היבשת, ועוד ועוד.
הוידוי הזה, הנכתב על ידי גלפתורן, עוסק בפתיחה גם בלבו השבור, שלעולם לא ירפא לו; אולם:
"מה נדושים הם דיבורים על לב שבור. הלוא לבבות אינם נשברים; הם ממשיכים לפעום, הדם מוסיף לזרום, אף בימים המרים שלאחר הבגידה. אבל דבר-מה בכל זאת נשבר, והעינוי לא יתואר במלים; קשר שהתקיים לפנים, עם אור ותקווה ובקרים בהירים, נקרע ולעולם לא יאוחה." (עמ' 33)
בנעורי שויכו ספרים רבים, חלקם בטעות, לסוגה המכונה "מדע בדיוני"; אחר כך הורחבה ההגדרה ל- "מדע בדיוני ופנטזיה". אחר כך שכך קצת הגל, או שמא אני בגרתי, וטעמי בספרים השתנה מעט. בשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת של ספרות מן הז'אנרים "מד"ב" ו"פנטזיה" ואף נוסף להם ז'אנר חדש, כזה שאיני בטוחה איך לקרוא לו, העוסק ביקומים מקבילים לשלנו, או במעין הרחבה של העולם המוכר לנו כל כך. כזהו, למשל, הקוסם הצעיר הארי פוטר.
".. זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות 'בונים חופשיים', ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם." (עמ' 332)