ספר קטן, כמעט נובלה; סיפורה של קמבילי, בתו של איש עשיר וחשוב בניגריה. בעל עיתון שדעותיו אינן עולות תמיד בקנה אחד עם דעות המשטר (ויש לזה מחיר), איש נדיב ידוע, לוחם לזכויות האדם, נוצרי טוב, מוכר בעולמו הקרוב ובעולם הרחב… ואב משפחה איום ונורא.
כי בבית שוררים סדר ומשטר, ואין להמרות את פי האב או הבעל, ומי שממרה נענש בחומרה. האם מוכה ומפילה את עובריה פעם אחר פעם, האח הבכור – ג'ג'ה וגיבורת הספר – קמבילי.
חייהם מנוהלים על פי מערכת שעות, הכוללת לא רק את בית הספר אלא גם את שעות אחרי בית הספר: כמה זמן יוקדש לשיעורי הבית, כמה זמן לתפילות, כמה זמן לארוחות.
דבר לא נשאר ליד המקרה.
ויש לו אחות לאב, מרצה באוניברסיטה, אלמנה ולה שלושה ילדים. פרנסתה דלה, ואף על פי כן היא פותחת דלת לבני אחיה, ופותחת בפניהם עולם שלם.
מאז תחב לידי חבר את "רביעית רוזנדורף" שלו, ואמר לי – קחי, תקראי; לא. את לא צריכה להחזיר (וזה אפילו לא היה שלו) אני מאד אוהבת את נתן שחם. היכולת שלו לכתוב סיפור ולא לוותר על ה"מסביב": על התיאורים, על האווירה, על השפה; כל אלה הפכו אותו בעיני לסופר שנעים ורצוי לחזור ולקרוא בספריו.
ב"לוח חלק" מתקרב שחם אל עצמו, חבר קבוץ, אמן, בערוב ימיו, שהשינויים העוברים על החברה סביבו – ההפרטה – אינם פוסחים עליו.
חנן הררי (בן דמותו של שחם ?), צייר, מסיע חבר חסר רשיון נהיגה – רודי, לבקר חבר שלישי- ארנסט בבית החולים, משום שארנסט ורודי חברי ילדות, והם שלושתם מותיקי הקיבוץ. רעייתו של חנן – בהירה – מתעקשת להצטרף אליהם לנסיעה, ומתעקשת שלא לחגור חגורת בטיחות במושב האחורי.
סיבוב שנלקח לא נכון, או סתם חוסר תשומת לב "זורקים" את המכונית מן הכביש, ובהירה נפגעת קשה מכולם.
סיפורו של "לוח חלק" עוסק בתקופת אשפוזה של בהירה בחדרי החולים המקומיים בקיבוץ, יחד עם זכרונותיו של חנן מחייהם המשותפים, ויחד עם ההתמודדות עם ההפרטה שנכפתה עליו, כך בערוב ימיו, והדאגות – מנין יבואו בדים וצבעים ומסגרות לתחביבו, שפעם אכן היה תחביב, והיום הפך למרכז רווח בפני עצמו, ועליו לכסות את כל הוצאותיו בעצמו.
תומס הייזלברג, גרמני, ברלינאי, איש פרסום המייצג את חברת מילטון האמריקנית בארצו, בונה מודל של האדם האירופי, כדי לייעץ ללקוחותיה של מילטון כיצד למכור את מוצריהם לאנשים שונים במדינות השונות.
תומס הייזלברג אחראי גם להקמת סניפים נוספים של מילטון במדינות אירופיות נוספות, ובניית מודלים שונים המתאימים לדמויות המייצגות בני לאומים ועמים שונים.
תומס הייזלברג מנהל אורח חיים בורגני גרמני בברלין של ערב מלחמת העולם השניה, כשהחוקים נגד היהודים כבר מיושמים, ועליו להתרחק מכל מיני אנשים שפעם היו קרובים אליו בדרך זו או אחרת, משום שהם יהודים – סוכנת הבית וחברתה הקרובה של אמו החולנית, הפסיכולוגית שלו המטפלת בכל סיוטיו…
תומס מגויס לשירות משרד החוץ הגרמני ו"המודל" שלו ישמש, בהתאמות הנדרשות, לטיפול באוכלוסיות הנכבשות וביהודיהן.
סאשה וייסברג, יהודיה, תושבת לנינגרד, באותה תקופה, שהיא גם תקופתו של סטאלין, תקופה שכאשר יילמדו מודלים של משטרים טוטאליטריים – זה יהיה המשטר הקרוב ביותר למודל הטוטאליטרי הטהור, תקופה בה המשטר חודר גם ליחידה המסוגרת ביותר: המשפחה.
סאשה חרדה לגורל משפחתה, ופועלת להסגרתה של המאהבת של אביה, מבלי לקחת בחשבון (או אולי כן לקחה בחשבון) שהסגרת המאהבת תגרור אחריה את הסגרת אביה ואמה ושאר החבורה שמסביבם, והתפוררות התא המשפחתי הקטן.
לכאורה, סיפור פשוט, פשוט למדי אפילו, כזה שמרכיביו מהווים בסיס לרומנים למשרתות, רומנים רומנטיים ואפילו טלנובלות: איש מבוגר נושא אשה צעירה, אשה צעירה מתאהבת באיש צעיר והרה לו, הבעל הנבגד הופך אהבתו לשנאה ואת מטרת חייו לנקמה; לכאורה.
אבל אין זה סיפור פשוט כלל וכלל; אם ניקח את הדמויות ונשימן בתפאורה אחרת מזו המוכרת לנו, בחברה סגורה, קנאית, פוריטנית, מבודדת – אמריקה של המאה ה- 17, נוסיף מספר ביד אמן, והרי הדמויות הופכות משניות לסיפור עצמו – סיפור החברה הסגורה, הקנאית, הפוריטנית, המבודדת; חברה שבה נשים בעלות מחשבה חופשית נשפטות כמכשפות, ונמצאות הוכחות להיותן כאלה, חברה בה אדם נמדד במידת אדיקותו, צניעותו.
הסטר פרין היא האשה שבאה מן הארץ הישנה, אנגליה, הקדימה את בואו של בעלה ל"אנגליה החדשה"; אלא שהוא התמהמה, ואמרו שטבע במעמקי הים.. ויום אחד נתגלה כי היא הרה, ואין זה יאה ואף מנוגד לחוק כי אשת איש תהר פתאום..
הסטר פרין הושמה בכלא, אולי כדי להסתיר את החרפה, עד הלידה, ולאחר מכן נתכנסו המתכנסים ונטכסו העצות, ובמלאת לתינוקת שנולדה ארבעה חודשים, הוצאה האם מן הכלא, לדש בגדה הוצמד אות השני – האות A באדום (הבולט כה על-פני אפרוריות הבגדים שהיו באופנה אז) והולכה אל עמוד הקלון – לעמוד שם לעיני כל, יום שלם, עם התינוקת בזרועותיה והאות המוצמד לבגדה – שיראו הכל, וילמדו. יכולה היתה לרדת מן העמוד מיד, לא אך ניחמה והסגירה את זהותו של האיש שחטא עימה, אך לא עשתה כן.
".. אינני מנסה לומר שאני חף מאשמה כזו או אחרת. אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. … אני חושב שמותר לי לקבוע בעובדה שהוּכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאמרים להם לעשות;… אם נולדת בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינה בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להורג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום. .. אולי אתם יותר בני-מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני." (עמ' 30)
ספר שנכתב (ונקרא) בנשימה אחת; סיפורו של מקסימיליאן אואה – קצין ס.ס. שהמלחמה והמאורעות הובילו אותו אל מקומות וארצות ומחנות ושדות קטל וגיא הריגה, והקורא(ת) הולך איתו כמכושף.
על פני למעלה מ-900 עמודים נפרש עולמו של גרמני מבית טוב, הפועל בשם הפיהרר והרייך של אלף השנים, וממלא פקודות הנוגעות לאספקה של כח עבודה למפעלים, הרג אויבי המדינה או אויבים פוטנציאליים, מתמרן בין בעלי כח שונים מרשויות שונות, ומצליח להמלט מרודפיו האמיתיים והמדומיינים.
אלא, שאם ביקש ליטל כי הקורא יזדהה בדרך כלשהי עם מקסימיליאן אואה, גיבורו המדומיין, הרי שבהציגו אותו כמופרע ופסיכופת, ניטל העוקץ מהכוונה הזו – ליצור הזדהות, או לפחות מחשבה כי "אילו אני הייתי במקומו הייתי נוהג כמוהו". משום היותו מה שהוא, לפני גיוסו לכוחות האופל, נעלמה האופציה להזדהות, או אפילו להרהורים על "אילו" ו"אולי".
"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…
ומזה ומזה למסילת-הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי-אוזֵקִי או הסָארוזֵק, הערבות הצהובות התיכונות.
במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת-הברזל, כמו מין קו גריניץ'….
והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…"
כך, כמין פזמון חוזר, שב ועולה הטקסט שלעיל לאורך כל הספר.
יום מותו של קָזַנְגַפּ הזקן, זקן העובדים – פועלי המסילה בישובם הזעיר בּוֹרַאנְלִי-בּוּרָאנִי, ישוב בן שמונה בתים בסך הכל – שמונה משפחות בסך הכל, בתוך המדבר הקזחי. יום מותו וקבורתו של קזנגפ הזקן הוא היום בו מספר הספר הנפלא הזה.
גבור הספר – יֵידיגֵיי ז'אנגֶלדין, ההופך עתה להיות זקן הקהילה, הוא הקובע את סדרי הקבורה, והוא העומד בראש מסע ההלוויה הקטן, קטן עד כאב, משום שיש להמשיך בעבודה ולהתיק פסים ולהחזירם, להעמיד רכבות במסילה צדדית, ולהחזירן לראשית. ומסע ההלוויה יצא לבית הקברות אנה-בית, מקום קבורתה של ניימאן אנה האגדית, מקום הקבורה המרוחק מעט מבוראנלי-בוראני.
בית שפע היא עיירה מרוחקת, ספק אופקים, ספק נידחת אף יותר, ויש בה בתים ורחובות, בית ספר, בית קברות ואפילו בית חולים.
אבל שפע אין בבית שפע כלל.
בית שפע הוא ארץ אחרת מאד – מרוחקת, נשכחת ואין בה חמלה ואין בה רחמים.
רק אנשים שהביאו אותם לכאן פעם, השאירו אותם
ושכחו.
פעם הביאו מרוקאים ושכחו
אחר כך הביאו רוסים ושכחו
שכחו את אלכס, שאמא שלו נעלמה – מתה כנראה, ואבא שלו מדי פעם מגיח ממאורות השכחה שהוא שרוי בהן תדיר, אלה שהאלכוהול והסמים הופכים בהן את החיים לקצת יותר נסבלים.
וכשהוא מגיח, אבא של אלכס, הוא זוכר לשוב הביתה ולמלא את המקרר.
וישנו ברוכי, שאמא שלו דווקא חיה, אבל הוא שונא אותה ואוהב אותה חליפות, מפחד מאלכס ומעריץ אותו.
ספר קטן, כמעט נובלה; סיפורה של קמבילי, בתו של איש עשיר וחשוב בניגריה. בעל עיתון שדעותיו אינן עולות תמיד בקנה אחד עם דעות המשטר (ויש לזה מחיר), איש נדיב ידוע, לוחם לזכויות האדם, נוצרי טוב, מוכר בעולמו הקרוב ובעולם הרחב… ואב משפחה איום ונורא.
מאז תחב לידי חבר את "רביעית רוזנדורף" שלו, ואמר לי – קחי, תקראי; לא. את לא צריכה להחזיר (וזה אפילו לא היה שלו) אני מאד אוהבת את נתן שחם. היכולת שלו לכתוב סיפור ולא לוותר על ה"מסביב": על התיאורים, על האווירה, על השפה; כל אלה הפכו אותו בעיני לסופר שנעים ורצוי לחזור ולקרוא בספריו.
לכאורה, סיפור פשוט, פשוט למדי אפילו, כזה שמרכיביו מהווים בסיס לרומנים למשרתות, רומנים רומנטיים ואפילו טלנובלות: איש מבוגר נושא אשה צעירה, אשה צעירה מתאהבת באיש צעיר והרה לו, הבעל הנבגד הופך אהבתו לשנאה ואת מטרת חייו לנקמה; לכאורה.
".. אינני מנסה לומר שאני חף מאשמה כזו או אחרת. אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. … אני חושב שמותר לי לקבוע בעובדה שהוּכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאמרים להם לעשות;… אם נולדת בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינה בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להורג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום. .. אולי אתם יותר בני-מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני." (עמ' 30)
"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…