חיי כולנו מלווים באי-ודאויות קטנות וגדולות, החל ממזג האויר (לא תמיד צודקים החזאים), מצב רוחם של עמיתינו לעבודה, האנשים שנפגוש במהלך היום, השפעת שתצוץ פתאום בדיוק ביום מאד לא מתאים, הזכיה בהגרלה או קבלת ירושה, וכלה ביום מותנו.

אבל בעיר קטנה אחת, אינוביל, אי שם במדינת קרמנדין שבין הולנד לבלגיה, כל תושבי העיר יודעים מהו יום מותם.

יום אחד, לפני כך וכך שנים הגיע לעיר נער אחד שידע לספר לכל אחד מתי יהא זה יום מותו.

המידע נרשם בתיק מיוחד והונח מאחורי זכוכית, וכל אחד רשאי היה, מקץ שבוע, לבוא ולפתוח את התיק כדי לדעת מהו היום החשוב ביותר בחייו.

ילדים היו צריכים לחכות עד הגיעם לגיל 18, ואז יכלו לפתוח את התיק.

 אנשים היודעים את יום מותם מתכוננים אליו; חלקם יתחילו לחיות בתזזית כי הנה נותרו להם רק כך וכך שנים (מעטות, או רבות) ועליהם להספיק הכל, חלקם ישקעו בשלווה מבורכת – עתה, משנפתרה התעלומה הגדולה של חייהם, הריהם יכולים לחיות בנחת ולהתפנות להנאות הקטנות.

יהיו כאלה שיטפחו את קבריהם המוכנים ומצפים להם בחלקת "המתים החיים" שבבית הקברות באינוביל; וזאת יש לדעת – בית הקברות באינוביל, יש בו שלוש חלקות מסומנות: זו של אלה שמתו לפני הידיעה, אלה שנולדו לאחר ביקורו של הנער, ועל כן אינם יודעים את יום מותם, ואלה היודעים ומתכוננים לכך, מכינים מצבות, מתכננים את טקס הלוויה שלהם, ואפילו עושים חזרות לטקסים הללו.

להמשך קריאת ביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה

וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה.  וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב.  וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (בראשית פרק ל', ג'-ה')

 ליפרד היא שפחה, אשת פריון, במדינת גלעד (זו המוכרת לנו כארצות הברית של אמריקה) – בחלקה הצפוני (המוכרת לנו כמדינת מיין). לליפרד בגדים אדומים כדי לציינה ולהבדילה משאר הנשים, שאינן שפחות.

לגברות ניתנו בגדים כחולים

למשרתות – בגדים ירוקים

לנשות העניים – בגדים מפוספסים בכל מיני צבעים

ל"דודות" המפקחות והאחראיות למוסר הנשים – בגדים חומים

ליפרד שייכת לדור המעבר, זה שהכיר את אמריקה והחופש של פעם; אמה היתה פמיניסטית, חד-הורית, היא עצמה ניהלה רומן עם גבר נשוי, ולאחר שהתגרש החלה לחיות עמו, ואף נולדה להם בת.    כל כך הרבה חטאים…

"יש יותר מסוג אחד של חירות, אמרה דודה לידיה. חירות ל… וחירות מ… . בימי האנרכיה היתה חירות ל… עכשיו מוענקת לכם חירות מ… . אל תזלזלו בה. "

להמשך קריאת מעשה השפחה – מרגרט אטווד

הבחירה בספר הזה דווקא לקריאה לוותה בהתלבטות מסוימת: עוד ספר אמריקאי בעובי שכזה, הזכיר לי את הקריאה בספרו של טריסטאן אגולף – אדון החצר.

אלא ששני הספרים הללו שונים למדי זה מזה, אם כי בדרך מסוימת ישנו איזשהו דמיון ביניהם.

 אמפייר פולס הינה עיירה קטנה במדינת מיין שבצפון ארצות הברית, נידחת למדי, וכזו הנראית ברוב סדרות הטלוויזיה והסרטים האמריקאים. העיירה כולה תלויה לפרנסתה במשפחה אחת, משפחת ווינטינג, המחזיקה בבתי החרושת שנסגרו, בקרקעות, המממנת כל מבנה ואירוע הזקוקים למימון. מנגד – משפחת רובי – גיבורת הספר, משפחה מייצגת את המשפחה הכל אמריקאית על סף העוני, המתפוררת מעט, והיא קשורה בעבותות שהם מעבר לפרנסה גרידא בגבירה ווינטינג.

 יש בספר תיאור נוגע ללב של אותן דמויות שוליים, אלה שאין שמים לב אליהן בדרך כלל, והן קורמות עור וגידים, עבר והווה, אישיות, מחשבות, חלומות (מנופצים בדרך כלל), שאיפות למשהו יותר טוב מאשר יש להן.

להמשך קריאת אמפייר פולס – ריצ'רד רוסו

בעיר אוראן, עיר מסחר סתמית שכזו באלג'יריה, פורצת לפתע מגפת דֶבֶר; איש אינו יודע מדוע, ומה הביא איתה, וכמה זמן תימשך.

 תחילה יוצאות החולדות ומתות, גם במקומות שאין מצפים להן, ואחר כך מתחילים אנשים לחלות, והתסמינים דומים לדֶבֶר, אבל לא בדיוק, והשלטונות מתחבטים האם זהו אכן דֶבֶר, ואם כן מה צריך לעשות.

 אבל זהו דֶבֶר, ויש תקדימים הסטוריים לדבר, ומגפות צריך לעצור מלהתפשט, ועל כן מוצאות תקנות ומאווררים חוקים, והעיר נאטמת, אין יוצא ואין בא.

 ובתוך העיר, גם שם צריך תקנות חדשות וחוקים חדשים, יש לבודד את החולים ולטפל בהם, ולבודד את הבאים עמם במגע וגם לטפל בהם טיפול מונע, יש לקבור את המתים, אבל יש גם למנוע התקהלות בלוויות למשל, מה גם שהלוויות מתרבות.

 יש לגייס כח-אדם וכח-עזר ומתנדבים, לטיפול בחולים ובמתקני ההסגר לאלה שבאו במגע עם החולים, למחלקת התברואה ולצוותי הקבורה.

 אט-אט הופכים פניה של העיר מאלה של עיר מסחר סתמית למדי, לפניה של עיר במצור; הדלק ניתן בצמצום ורק על-פי רשיונות, התחבורה הציבורית מופנית ברובה לטיפול בענייני המגפה – העברת מזון למחנות ההסגר, פינוי גוויות המתים לבתי הקברות. המזון גם הוא מתייקר, וחלקו נעשה יקר המציאות.

להמשך קריאת הדֶבֶר – אלבר קאמי

מיכאל בלומקוויסט, שותף ועורך בעיתון כלכלי צנוע אך נחשב, נידון לשלושה חודשי מאסר ולקנס כספי גבוה משום שהואשם והורשע בהוצאת "לשון הרע" על ידי תעשיין / איש עסקים שעסקיו חובקי עולם.

 "איך ההרגשה?" הוא נשאל על-ידי אחד העיתונאים, ועל כך נאמר: "'איך ההרגשה' זאת השאלה היחידה, על פי 'העיתונאים הרציניים', ש'כתבי ספורט מטומטמים' מצליחים לשאול את 'הספורטאי המתנשם ומתנשף' התורן..." (מוכר לכל צופה טלוויזיה במקומותינו).

 ליסבת סלאנדר, אשה נערית כבת עשרים וחמש (שיש הטועים לחשוב שהיא בת ארבע עשרה או חמש עשרה), מועסקת כפרי-לאנסרית על ידי סוכנות חקירות, ומצליחה להביא תוצאות מפורטות בזמן קצר. סלאנדר הינה אשה מוזרה למדי, שעל גופה מקועקעים לא מעט סמלים וסימנים, אין לה אמון (בצדק מסוים) ברשויות למיניהן, אין לה חברים קרובים, והיא די בודדה בעולם.

 בלומקוויסט הוא עיתונאי כלכלי מסוג אחר, זה שאינו עונה "אמן" על כל "חבילת מסרים" המועברת על ידי גורם זה או אחר לעיתונאי זה או אחר:  "הבוז שרחש מיכאל לכתבים כלכליים נבע, לדבריו, מעניין פשוט של טוהר מידות. בעיניו המשוואה פשוטה מאד. מנהל בנק שמבזבז מאה מיליון קרונות בספקולציות פזיזות, אסור שימשיך בתפקידו. מנהל חברה שעושה עסקאות עם חברות קש צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. … מיכאל בלומקוויסט האמין שתפקידו של הכתב הכלכלי לבחון ולחשוף את הכרישים הפיננסיים שיוצרים משברי ריבית ומספסרים בכספי החוסכים הקטנים בתסבוכות דוט.קום מטורפות. הוא האמין שתפקידה של העיתונות לבחון מקרוב מנהלי חברות באותה קנאות חסרת רחמים שבה כתבים מדיניים עוקבים אחרי כל צעד שגוי בקרב שרים וחברי פרלמנט. .. (ו)מיכאל לא היה מסוגל להבין מדוע כל כך הרבה כתבים כלכליים בכלי התקשורת החשובים ביותר במדינה מתייחסים ליאפים כלכליים בינוניים כאילו הם כוכבי רוק."

להמשך קריאת נערה עם קעקוע דרקון – סטיג לרסון

אמריקה – מושא חלומות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.. אבל מה אנחנו יודעים על אמריקה של המאה ה- 17?

מושבת עונשין למגורשים מאנגליה, ארץ יעד לסחורה של עבדים שחורים המובאים מאפריקה, ארץ שהאדם הלבן הולך וכובש. מקום בו קהילות של אנשים אדוקים מאד בדתם, מנדים מהם אנשים אחרים, שאינם אדוקים כל כך.

ארץ שבה אנשים משועבדים ל"חברה" ומשועבדים לשנים רבות עד שיצליחו לפדות את חירותם; אם הם לבנים כמובן. לשחורים אין פריבילגיה כזו.

 לוח ה"קח-תן" המקומי נראה בערך כך:

 "אשה מוכשרת שכבר חלתה בעבר באבעבועות שחורות ובחצבת.. כושי מוכשר בן 9 בערך… נערה או אשה שמתמצאת בעבודות המטבח, בעלת שכל ישר, מדבר אנגלית טובה, צבע עור בין צהוב לשחור… חמש שנות עבודה של אשה לבנה שמבינה בעבודות הכפר, עם ילד מעל גיל שנתיים… בחור מולטי מצולק מאד מאבעבועות שחורות, ישר ופיכח… נער לבן מתאים להיות משרת… "

 אמריקה של המאה ה- 17 נפרשת בספרה של טוני מוריסון – חסד, ומסופרת בכמה קולות:

 קולה של פלורנס, הילדה השחורה שאמא ויתרה עליה, כדי שתילקח על-ידי ג'ייקוב בתמורה לחוב שחב לו בעל האחוזה.

  להמשך קריאת חסד – טוני מוריסון

רומן מכתבים זה בין אשה אחת לאישה לשעבר, שבמקרה נפגשו בקרון רכבל, עשר שנים לאחר שנפרדו דרכיהם.
 ולא רק נפרדו דרכיהם, אלא אף נותק כל קשר ביניהם.. והנה – פתאום, במקום ששניהם בחרו בו ברגע האחרון, נפגשו
שוב.
 וברכו לשלום, והסבו מבטים – כמין זרות השורה ביניהם מאז.
 נפרדו פעם משום שלאיש היתה מאהבת, שלא הסתפקה במפגשים גנובים וחטופים ומשום שלא ניתן לה יותר, ניסתה לכפות
"התאבדות אוהבים" עליו; היא מתה, הוא נותר בחיים.
ומשניתן פומבי לרומן ולנסיון ההתאבדות, בחרה האשה להתגרש.
 אבל הפגישה המקרית הזו, המבט החטוף, הובילו אותה לחפש את כתובתו ולכתוב לו; משום שמעולם לא דברו ביניהם עם
סיום הקשר ביניהם, ומשום שהיא זקוקה לסוג של סגירת מעגל.
והוא עונה, ומספר על חייו מאז, ועד אז
 והיא עונה
להמשך קריאת רקמת סתיו – טרו מימוטו