יש משהו נפלא בחזרה לספר שאהבתי בנעורי, ועוד יותר נפלא לגלות כי לא איבד מקסמו כלל, אלא להיפך – נוספו הבנה והנאה הבאות לאחר שנים של נסיון חיים ושל קריאת ספרים רבים.
הספר סובב סביב חייהם של שני ילדים בעיירה קרתנית באלבמה, בשנות השלושים של המאה הקודמת. בעט מושחזת וברמיזות דקות מצליחה הרפר לי לתאר את כל מעלותיהם ובעיקר מגרעותיהם של הבריות בעיירה.
ליבת הסיפור – אבי הילדים, שהוא גם נציג המקום בבית הנבחרים, נקרא להגן על איש שחור שנאשם באונס נערה לבנה. הילדים מעומתים פתאום עם איומים על דרכי חייהם שחיו עד כה – המחשבה שעליהם להקדיש לאנשים אחרים, שעד אז נחשבו כפחותים מהם, ולאט לאט מפתחים מחשבה כמעט ליברלית –רדיקלית, של ינקים, הגורסת כי כולם שווים.
לאורך הספר נזכרתי פעם אחר פעם בתיאור העיירה של "אדון החצר", שקראתי אך לא מזמן; משפט שאומר ג'ם, אחיה של סקאוט (המספרת) "יש ארבעה סוגים של בני-אדם בעולם. ישנו הסוג הפשוט, כמונו וכמו השכנים, ישנו הסוג של בני קאנינגהם מן היערות, הסוג של בני יואל שליד המזבלה והכושים." (איכשהו, מזכיר את "החבר'ה הפשוטים שונים מהאיכרים שמכונים אדומי העורף בדיוק כפי שאדומי העורף שונים מהזבל הלבן. אף שבעיני אחדים הם נראים כולם אותו דבר, או שהם נראים כשלושה פנים שונים של אותה מפלצת, או שהם מתנדנדים אי-שם בין שני קטבים נוראים באותה מידה – עכברושי הנהר והטרולים….". שב"אדון החצר").
הספר קצת ישן, כבר בן שבע ומשהו, ואיכשהו הצטרף לאוסף "כל כתבי" גוטפרוינד רק לאחרונה.
(שהרי את כל השאר כבר קראתי והצבתי על מדפי).
בניגוד לספריו האחרים (ובהפתעה גמורה לי – שמעדיפה להמנע מקריאת הכריכה האחורית) זהו ספר סיפורים, וספר סיפורים מצריך מבחינתי קריאה מיוחדת.
אבל אחרי שהתגברתי על ההפתעה זומנה לי הנאה גמורה (שוב) משפתו העשירה ומדמיונו המפליג למרחקים של גוטפרוינד.
סיפורי "אחוזות החוף" נעים בין ישראל לצרפת, וחוזר חלילה; ובאופן מפתיע – גם את גיבוריו הצרפתיים וסביבת מגוריהם מתאר גוטפרוינד בפרטי פרטים, כאילו לא גדל כאן בשיכון בחיפה, אלא שם, באיזה כפר נידח, בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, או בן איכרים איש אדמה כגיבוריה של אירן נמירובסקי.
אמריקה – מה אנחנו באמת יודעים עליה? אפילו אם ביקרנו בה, וטיילנו לאורכה ולרוחבה, קראנו ספרים אין ספור, ראינו סרטים על ניו יורק ולוס-אנג'לס, או על מקומות נידחים יותר עד נידחים מאד. הצצנו לקהילות כמו האיימיש, דרך סרטים ואפילו בחיים.
אבל מה באמת אנחנו יודעים עליה? על החצר האחורית שלה, על עיירות שכוחות אל במקומות נידחים לגמרי?
מקומות בהם ברור לגמרי מה ההבדל שבין אדומי העורף לבין "הזבל הלבן": "החבר'ה הפשוטים שונים מהאיכרים שמכונים אדומי העורף בדיוק כפי שאדומי העורף שונים מהזבל הלבן. אף שבעיני אחדים הם נראים כולם אותו דבר, או שהם נראים כשלושה פנים שונים של אותה מפלצת, או שהם מתנדנדים אי-שם בין שני קטבים נוראים באותה מידה – עכברושי הנהר והטרולים….".
מקומות בהם מוטב לך להיות אזרח לבן עם פרנסה סבירה, הצועד לכנסיה לפחות אחת לשבוע, שולח את ילדיך לבית ספר בו האמונה השלטת היא הבריאתנות; ובכלל – כדאי מאד שתהיה בינוני למדי בלי שאיפות מיותרות, בלי השגות על אורח החיים הזה.
חברה שמרנית להחריד, ענייה למדי ונידחת במיוחד.
לתוך מקום שכזה נולד ג'ון קלטנברונר – גיבור הספר אדון החצר.
טל שני, פעם אנטולי (טוליק) שניידרמן, נענה לבקשת הסוכנות היהודית לטוס לעיר הולדתו וילדותו – דנייסטרוגרד באוקראינה כדי להשתתף באיזה יריד תרבות.
הטיסה לשם מעוררת זכרונות מן הימים בהם חי בעיר תחת השלטון הסובייטי.
טוליק – בן דמותו הבדיוני של זיידמן, עלה לארץ עם הוריו בעלייה של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, הרבה לפני פתיחת שערי ברית המועצות (לשעבר), להגירה. עליית ה"סירובניקים". נוגע ללב ביותר התיאור איך השלטונות, באמצעות שלוחיהם הפקידים, מאלצים את המשפחה – האב, האם וגם הילד – לחתום על מסמך אחר מסמך שבו הם מוותרים על אזרחותם, על הפנסיה שלהם, על ביטוח הבריאות שלהם… בשלב הבא מנתקת העיריה את החימום לביתם, למרות שכבר חודש נובמבר, כי הם אימיגרנטים חסרי חשיבות, ותיכף לא יהיו פה.
מה עובר על ילד שנאלץ יום אחד להינתק מכל מה שהוא מכיר, משום שהוריו החליטו להגר לארץ אחרת, ארץ השייכת למערב המנוון שעוד מעט ייכבש על-ידי הפרולטריון, ארץ שהיא אויבת בני בריתם של הסובייטים, ומשום כך משוקצת על ידי השלטונות. מכמירי לב במיוחד הם שינוני סיסמאות התעמולה של הילד – טולקה, ומשעשע עד מאד הדמיון שהוא מוצא בין הפקידים שהחתימו אותו על טפסי הוויתור ברוסיה לבין הפקידים מטעם הסוכנות היהודית המקבלים את פניו בהגיעו ארצה, ואף הדמיון שבין מפלגת הפועלים שבכאן לשלטונות של "שם".
עוד ספר של אירן נמירובסקי, שהוא, לפחות על-פי אורכו – נובלה.
ואצל נמירובסקי, כרגיל, כתיבה מופלאה, ירידה לפרטי פרטים של החיים בכפר הצרפתי; כה מפורט עד כי אפשר להריח את הניחוחות ולחוש על הלשון בטעמים המתוארים, לחוש בקור חודר העצמות, ליהנות מבקבוק (או חצי) בורגונדי, לגשש בבית מואפל בחלקו, לחוש במרבד העלים הלח שבין העצים ביער, לשמוע את פכפוך המים הזורמים…
אכר כפרי צרפתי, רווק מזדקן מלווה את בתם של דודניתו ובעלה לקראת נישואיה, כששנות הנישואין הארוכות והאהבה של זוג ההורים מהווים דוגמא ומופת לכלה הצעירה.
בין הכפריים המתוארים בהמשך, אחייניתה החורגת של האם, אשה צעירה הנשואה לאיש שגילו למעלה מכפליים מגילה, וחייה הפרטיים מהווים נושא לשיחה בפונדקי הכפר; עוד נפגש בבעל הצעיר, במאהב מזדמן, במוות פתאומי, ובתעלומות ההולכות ומתגלות אט אט.
כל אלה, כאמור, בשפתה הייחודית של נמירובסקי, זו שכבר הכרתי ואהבתי בספריה הקודמים.
באיחור ניכר, אך בתרגום מחודש ומשובח (של יעל אכמון) התוודעתי סוף סוף לאחת הקלאסיקות שמוטב וצריך לו לאדם לקראן ביום מן הימים.
כשמו כן הוא – ינקי בן המאה ה- 19 מגיע אל אנגליה של המאה השישית, לחצרו של המלך ארתור האגדי, ושם הוא נתקל בכל אותן רעות חולות של התקופה: מעמדות, אבירים המכלים זמנם במלחמות איש ברעהו אם אינם עסוקים ב"ציד" הרפתקאות שונות ומשונות, עבדים המועברים מיד ליד בתמורה זעומה, אריסים הנאלצים לשרת קודם כל את אדוניהם ורק אחר כך את עצמם, ומעל הכל – הכנסיה המטילה אימה על הכל.
המספר המלא ביקורת על החברה אליה נקלע, מבקש להקים מייד רפובליקה בממלכה, ומייסד במחתרת עתודה להחלפת כל מוסדות המדינה – תוך שימוש בכלי המודרנה של המאה ה- 19: טלפון, עיתון, חומרי נפץ, חשמל.
בדרכו למימוש החזון האוטופי לא מהסס הינקי להשתמש בכלים המעמדיים המוקנים לו, ובכך הופך מרצון או בעל כרחו, לחלק מן השיטה הקיימת.
בלשונו המושחזת מבקר מארק טווין את החברה הבדיונית האנגלית של חצר המלך ארתור, שרבים ממנהגיה נכונים אכן לזמנם, ואולם בחלקם הצליחו לדלג על יבשות ומאות בשנים והגיעו גם לארצות הברית של המאה ה- 19 (ובצער אציין כי העבדות ממשיכה להתקיים עד ימינו אלה, גם אם דרכיה שונו, גם אם מעורב כסף רב הרבה יותר בכך).
אחרית הדבר מאת נועה מנהיים מאלפת ומרתקת אף היא.
המהדורה מלווה באיוריו של דניאל בירד, שאייר את המהדורה המקורית, ואלה מוסיפים לו לווית חן.
מומלץ בהחלט.
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור – מארק טווין. תרגום: יעל אכמון. הוצאת גרף(367 עמודים)
יש משהו נפלא בחזרה לספר שאהבתי בנעורי, ועוד יותר נפלא לגלות כי לא איבד מקסמו כלל, אלא להיפך – נוספו הבנה והנאה הבאות לאחר שנים של נסיון חיים ושל קריאת ספרים רבים.
"בפנינו.. התייצבה הגברת גול'יה גלמבוש… הנמנית עם קבוצת הנתינים הזרים החופשיים-בתנאים-מגבילים מטעמי מלחמה. … להלן רשימת ההגבלות החלות עליה:
הספר קצת ישן, כבר בן שבע ומשהו, ואיכשהו הצטרף לאוסף "כל כתבי" גוטפרוינד רק לאחרונה.
אמריקה – מה אנחנו באמת יודעים עליה? אפילו אם ביקרנו בה, וטיילנו לאורכה ולרוחבה, קראנו ספרים אין ספור, ראינו סרטים על ניו יורק ולוס-אנג'לס, או על מקומות נידחים יותר עד נידחים מאד. הצצנו לקהילות כמו האיימיש, דרך סרטים ואפילו בחיים.
באיחור ניכר, אך בתרגום מחודש ומשובח (של יעל אכמון) התוודעתי סוף סוף לאחת הקלאסיקות שמוטב וצריך לו לאדם לקראן ביום מן הימים.