איש זקן (באופן יחסי) וחולה (מאד) מכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ – בסוף ימיו – לעבור ולחיות בביתם של בנו וכלתו במילאנו.
לכאורה סיטואציה של טוב לב וחמלה; למעשה מקום להתנגשויות, מלחמות וחילוקי דעות על כל צעד ושעל.
הזקן – איש גאה, פרטיזן בעברו, גבר-גבר !! מגיע לבית שבו, שומו שמים, לאשה יש מלה, ולא סתם – לעתים המלה הקובעת.
אה – ויש גם ילד; פעוט. כן, הוא ידע שיש לו נכד, אבל ילדים הם ענין לנשים, ולכן לא התעניין בו במיוחד, דמיין אותו כתינוק וזהו. אבל הילד הזה כבר לא ממש תינוק. אמנם עוד לא מדבר, אבל כבר יודע להביע עצמו (קצת), ובעיקר יודע, בקלות השמורה לתינוקות בלבד, לחדור ללב, גם לליבו של הסב הזועף.
והנה – עוד נקודת מחלוקת: איך מגדלים ילדים? האם כמו בכפר, בצמוד להורים (אצלנו קוראים לזה: עקרון הרצף), או שמא בחדר נפרד מן ההורים, כי כך מודרני כיום לגדל ילדים.
ויש האוכל "מפלסטיק" כמו שיש בערים המודרניות, מול הטעמים שהזקן מתגעגע אליהם, והאויר הנקי שהזקן מתגעגע אליו, ובכלל החיים הפשוטים שנאלץ לעזוב.
ובכל זאת הוא מצליח איכשהו, לאט לאט, עם הרבה חיכוכים וכמעט מריבות, להתקרב, ואף הם מצידם מצליחים, כשהמגשר הטבעי הוא הילד הקט.
ספר שנוגע ללב לעתים.
החיוך האטרוסקי – חוסה לואיס סמפדרו. תרגום: עינת טלמון. הוצאת כתר (286 עמודים)
"מה שהיו אסתפן ורהל עדים לו באותו בוקר, אף שהם לא ידעו זאת אז, היה הדגמה קלינית בתנאים מבוקרים (אחרי הכל, זה לא היה מלחמה, וזה גם לא היה רצח-עם) של נטייתו של הטבע האנושי להשיג שליטה. מבנה. סדר. מונופול מוחלט. זו היתה ההיסטוריה האנושית בתחפושת של תכלית האל, שהתגלתה לקהל צעיר מדי.
לא היה שום דבר מקרי במה שאירע באותו בוקר. שום דבר אגבי. זה לא היה איזה שוד רחוב אקראי או סילוק חשבונות אישי, זו היתה עת שהטביעה את חותמה על אלה שחיו בה.
היסטוריה בהופעה חיה." (עמ' 275)
אסתפן ורהל – אח ואחות תאומים, ילדים, שהעולם מסביבם כופה עליהם את עצמו באכזריות שאינה אישית, כמובן, אלא נוגעת למעמדם בארץ שהם חיים בה, ולמעמד הסובבים אותם.
אסתפן ורהל – בנה ובתה של אשה גרושה בהודו, שעל כן מעמדם הופך אותם לנזקקים לחסדי משפחתם (העשירה, המכובדת) ואין לה או להם דעה שהם יכולים להחזיק בה כנגד העולם, משום שאז יושלכו לחסדיו.
ספרד הוא מאותם ספרים שלא הייתי לוקחת לידי לו ידעתי מה יש בו, ומשלקחתיו איני יכולה להניח אותו עד תומו.
אין זה "ספר" במובן המקובל בדרך כלל של המלה; אין זה רומן רחב יריעה עם הסתעפויות; אלא סיפורים-סיפורים, אפיזודות שונות בחייהם של אנשים מוכרים יותר או פחות, אמיתיים או בדיוניים – והמכנה המשותף לכולם הוא הסבל והכאב.
ואין אלה ממש סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף אלא בעיקר תיאור מצב בנקודת זמן מסוימת, תוך ראיית כל מה שהוביל לאותה נקודה, לאותו מצב.
ובעיקר-בעיקר מצטיין ספרד בתיאורים; בחלקים לא מעטים של הספר ראיתי ממש לנגד עיני את הנוף המצטייר, בחלקים אחרים יכולתי לדמיין ציורים המצטיירים מתוך הטקסט, ולשמוע את הקולות, ולהריח את הריחות…
כך ב"באשר ילך לו האדם" אפשר לדמיין את שכונת העוני ודייריה כרישום פחם חיוור, או אקוורל בצבעים חיוורים, שהאנשים בהם מתמזגים בצללי הבתים שתריסיהם נוטים על צידם, וחלונותיהם שבורים לעתים; וכל אלה מהווים רקע לשיכור המופיע בצבעים עזים יותר, ולצידו הדוגמנית המכורה, ההולכת ונמוגה לתוך צבעי וגווני הסביבה.
אקספוזיציה של כמה פרקים: הצגת הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, יחד עם כמה אינצידנטים מסתוריים
גיבורים לא טובים מדי ולא רעים מדי, לא עשירים דגולים, לא עניים מדי, בלי מסעדות פאר, בלי גברים מסוקסים ויפהפיות עוצרות נשימה; אנשים "אמיתיים", עם רגשות ומחשבות, עם צרות קטנות או גדולות, עם חיים שיכולים להיות לכל אחד ואחת.
ולספר:
התפאורה – אדינבורו ("נמל הבית" של אטקינסון) – פסטיבל התיאטרון הבינלאומי השנתי, זה שכולנו קוראים עליו בעיתון או שומעים עליו מחברים ו"נורא" רוצים לנסוע גם.. ומסתבר שמי שחי שם רואה את זה קצת אחרת
מיסטר פיפ הוא גיבורו של צ'רלס דיקנס בספר "תקוות גדולות" ומיסטר פיפ הוא גיבורים הסודי של הילדים באי בוגנוויל, ואחר כך גם של הוריהם
מר ווטס, האיש הלבן היחיד שנותר באי מונה למורה בבית הספר, ובשיעוריו הציג לתלמידיו את הספר שאהב ביותר: "תקוות גדולות". דרך הספר קיווה מר ווטס ללמד את הילדים על ייחודו של היחיד, על היכולת שבכל אחד ועל הצורך של כל אדם בתקוות, גדולות או קטנות, שיישאו אותו מעבר ליום יום.
והיום-יום בבוגנוויל קשה עד מאד; בין המורדים לבין החיילים שנשלחו לדכא את המרד, הגברים שנדדו לחפש פרנסה במקום אחר משום שהמכרה, שסיפק פרנסה לכולם, נסגר.
בכפר נותרו נשים, ילדים וקשישים; כל הנערים הצעירים בחרו להצטרף למורדים.
מר ווטס לא רק מספר לתלמידיו מתוך "תקוות גדולות"; הוא אף מזמין את הוריהם ושאר קרובי משפחתם כדי שכל אחד יעביר לתלמידים מחוכמתו ומן הידע שצבר, ובכך, בעקיפין אף מלמד אותם סובלנות ומידות טובות, ואפילו ג'נטלמניות.
"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו מהוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו" (יובל אלבשן – "תמיד פלורה")
ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הרגע הזה הגיע בעמודים 124 – 126 כשאבן מספר לג'ולייט איך פונו ילדי גרנזי אל תוככי אנגליה עם הכיבוש הגרמני המתקרב.
אבל אני מקדימה את המאוחר: בלונדון של תיכף אחרי מלחמת העולם השניה מתגוררת ג'ולייט אשטון – סופרת בתחילת דרכה שטוריה המשעשעים פורסמו בעיתון במהלך המלחמה וקובצו עתה בספר. ג'ולייט מקבלת מכתב מן האי גרנזי, מאחד מתושביו, שאיכשהו נתקל בשמה בספר שהיה שייך לה פעם, והוא תוהה אם תוכל לעזור לו למצוא ספרים נוספים הנוגעים לכותב הספר – צ'ארלס לאמב – משום שהוא אוהב מאד את כתביו, והוא מבקש לדון בהם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"…
ג'ולייט שמחה להשיב לו, ומכאן מתפתחת חליפת מכתבים בינה לבינו ובינה לבין שאר חברי המועדון, מכתבים בהם הם מספרים לה על אהבתם לספרים, על ייסוד המועדון (משהו הקשור בהפרת העוצר שהוטל על-ידי הגרמנים), ולאט לאט נפרשים לפניה חייהם של אלה שהיו תחת כיבוש גרמני במשך שנות המלחמה. היא, מצידה, משיבה להם מכתבים ומהם עולה תמונה של החיים בלונדון באותה תקופה ממש.
קודם כל טרוניה: אם הספר יצא בשנת 2007, למה לקח כל כך הרבה זמן להוציאו לאור בארץ?
וכמה זמן נצטרך לחכות עד שיתורגמו ויוצאו לאור המשכיו?
איזי (איזבל) המספרת הינה בתם השניה של זוג חוקרים פרטיים; הבן הבכור – דיוויד – הוא חלומה של כל אם (יהודיה, או לא): חכם, יפה, מנומס, משכיל רק שלא כל כך בא לו להמשיך את העסק המשפחתי.
איזי, לעומתו, היא התגלמות ה"ילדה הרעה", והיא עושה הכל (אבל הכל) כדי להיות הפוכה מדיוויד; והיא דווקא אוהבת את העבודה.
ריי, הקטנה בילדים, נערה בשנות העשרה המפתחת מיומנויות מעניינות כדי לשרוד בתוך המשפחה המשונה הזאת, נעלמת יום אחד… פשוט נעלמת.
במשפחת ספלמן אין סודות.. טוב, כמעט אין סודות. אבל אם פתאום לא סומכים על מישהו באיזה עניין, גם הפרטיות המועטה שהיתה לו נעלמת. כי במשפחה כזו – מנעולים הם סוג של התראה, שיחות טלפון פרטיות הינן מחוץ לתחום, חיזורים / התאהבויות מלווים תמיד בדין וחשבון מפורט לכולם…
אה.. ויש גם עבודה; עבודה שגרתית של חוקרים פרטיים: מעקב, חיפוש במאגרי מידע, חיטוט במאגרי מידע, ראיונות …
איש זקן (באופן יחסי) וחולה (מאד) מכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ – בסוף ימיו – לעבור ולחיות בביתם של בנו וכלתו במילאנו.
"מה שהיו אסתפן ורהל עדים לו באותו בוקר, אף שהם לא ידעו זאת אז, היה הדגמה קלינית בתנאים מבוקרים (אחרי הכל, זה לא היה מלחמה, וזה גם לא היה רצח-עם) של נטייתו של הטבע האנושי להשיג שליטה. מבנה. סדר. מונופול מוחלט. זו היתה ההיסטוריה האנושית בתחפושת של תכלית האל, שהתגלתה לקהל צעיר מדי.
הנה – ככה צריך לכתוב ספר מתח:
"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו מהוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו
קודם כל טרוניה: אם הספר יצא בשנת 2007, למה לקח כל כך הרבה זמן להוציאו לאור בארץ?