"החוק מגן רק על בעלי הכוח, כל השאר נאלצים לשחק את הקורבן."
הסופר המקצועי, המקבל משכורתו מן המפלגה, כמו גם את דירתו ואת הקצבת האוכל שלו (הזעומה יש לומר) נפגש תדיר עם תורם הדם המקצועי, שיוזמתו לתרום דם בכל עת, ולאחר מכן הקמת ארגון של תורמי דם, כל אלה עלו בקנה אחד עם מטרות המפלגה המוצהרות, ועל כן זוכה תורם הדם למגורים נוחים יותר, קצובת אוכל נדיבה בהרבה ומשכורת גבוהה יותר מזו של הסופר המקצועי.
הסופר המקצועי כותב על פי הזמנת המפלגה, ואם יתמיד ויכתוב יוכל להתקבל לאיגוד הסופרים הסיני – וזוהי משאת נפשו. משאת נפשו החבויה, שהוא חולק רק עם חברו הטוב – תורם הדם המקצועי, היא לכתוב ספר "אמיתי".
דמויות הספר הזה, שלא נכתב מאכלסות את ספרו של מא ג'יאן "הסופר שגילגל אטריות", ומסופרות על ידי הסופר המקצועי לידידו.
דמות אחת היא "משחרר הנשמות", האיש האחראי לשריפת גופות (ולשחרור נשמתם של אנשים לעולם אחר); הוא חולק את ביתו עם אמו הקשישה וממתין ליום בו תמות גם היא. "אוכלוסית סין מונה 1.2 מיליארד בני אדם. אם אנשים לא יזדרזו יותר למות, המדינה תהיה מחוסלת." כך אמר לאחת מן המשפחות האבלות. השירות המיוחד שסיפק היה בחירת המוסיקה שתלווה את המת דרך הכבשן, ועל כך פרנסתו. ופרנסה היתה לו בכל יום מימות השבוע: להמשך קריאת הסופר שגילגל אטריות – מא ג'יאן
"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."
ובתל אילן – כפר שהיה פעם כפר חקלאי והיום מהווה פנינת נדל"ן יוקרתית המושכת אליה עשירים ומתעשרים; אלה ההורסים בתים ישנים ובונים ארמונות פאר במקומם – שיהיה להם מקלט לסוף השבוע; בתל אילן חיים גם התושבים ה"ותיקים" – והם גיבורי סיפוריו של עמוס עוז בספרו "תמונות מחיי הכפר". איש-איש וסיפורו המיוחד.
כל סיפור מכיל גרעין של מתח ההולך ומתפתח עד לקראת סופו; כל סיפור מוקדש לתושב אחד מן הכפר, לבית אחד מן הותיקים.
אריה צלניק, גיבור הסיפור "יורשים", שאשתו נסעה לפני שלוש שנים לארצות הברית, ומאז לא חזרה (ואף לא מתכוננת לחזור)… אריה צלניק חזר לגור בתל אילן עם אמו הקשישה, המזדקנת לאיטה… ובסיפור מגיע "צייד הנדל"ן" וולף מפציר, המתעקש לדבר ולדבר – לשכנע את צלניק כי הגיעה העת להעביר את האם לבית אבות, ולמכור את הבית.
בשנת 1961 יצא לאור ספרו של הלר מלכוד 22, שהוא כולו כתב אישום חריף נגד המלחמה, כל מלחמה באשר היא; על אי ההגיון הצרוף שבה והצרוב בה, על "סוחרי הדם" המתפרנסים ממנה, על רודפי הכבוד ("'המלחמה היא גיהנום,' הוא היה מכריז לעיתים קרובות… והוא באמת התכוון לזה, גם אם הדבר לא מנע ממנו להתפרנס ממנה היטב…"), ובעיקר על אי- ההגיון שבה, זה שבגינו אנשים צעירים (וצעירים קצת פחות) מסוגלים לצאת אל מותם הכמעט ודאי (או לכל הפחות פגיעה בהם) בלי כל פחד ואפילו במין שמחה שכזו, ואיך אנשים כאלה הופכים רדופים ופגועים (אם לא מתים לחלוטין) במהלכה.
את הספר הזה קראתי בעבר, בתרגומו הקודם, וכמובן צפיתי בסרט שנעשה על-פיו לא מעט פעמים, ואף על פי כן החזרה אליו היתה כמעט כקריאתו מחדש.
יוסריאן – גיבור הספר, צעיר-זקן בן 28; צעיר משום שהוא רק בן 28, וזקן ביחס לכוחות החדשים המגיעים לטייסת ומשום שחוויות הכמעט מוות שחווה בכל גיחה, כולל מותם (המיותר) של חבריו הזקינוהו מאד.
יוסריאן רוצה להשתחרר מן הטיסות ומבקש כי יכירו בו כמשוגע – אבל זהו המילכוד, מילכוד 22: מי שמפחד לצאת לגיחות הינו נורמלי לחלוטין, ועל כן אין לשחררו מהן כ"משוגע", ומי ששש לצאת אליהן, הריהו משוגע, אבל לא מקרקעים מי שרוצה לצאת לגיחות…
"…החיה הנדירה ביותר – היצור המופיע פעם אחת בכל דור…. הטיגריס הלבן"; כזה גיבור הספר – יצור נדיר, כזה המופיע פעם בדור, זה שיעשה את הצעד מחושך לאור…
בלראם הלוואי נולד וגדל בכפר נידח בהודו למשפחה עניה, משפחה השייכת לצד החשוך. שמו שניתן לו על ידי משפחתו היה "מונה" – ילד, ורק המורה שלו העניק לו שם "אמיתי": בלראם.
לבלראם כמו לאחיו לפניו, לחבריו לבית הספר, בעצם לכל הכפר – למעט משפחת האצולה המקומית – לא היה כל סיכוי להתקדם בחייו לאנשהו. בית הספר היה רק אתנחתא בדרך הסלולה של כל העניים: להמשיך במסורת המשפחה ולעסוק בעבודות פיסיות, ולשרת את האדונים – אלה החיים באור.
הדמוקרטיה הינה הצהרה בלבד; ברור לגמרי מי יעמוד בראש הממשלה לאחר הבחירות, אנשים מצביעים מבלי שיהיו בכלל בקלפי: השחיתות פושה בכל – כך המורה בבית הספר לוקח לכיסו את הכספים המיועדים לציוד ותלבושות לתלמידיו (משום שכך עושים כולם, משום שאחרת לא יוכל לפרנס עצמו, משום שממילא לתלמידיו אין כל שימוש בהשכלה משום שימשיכו בדרכי משפחותיהם – לחיות באפילה); כמוהו גם השוטרים והשרים המקבלים שוחד, רק כדי שיעלימו עין מעבירות על החוק המבוצעות על ידי העשירים – כדי שיוכלו להתעשר עוד ועוד.
"אלה שלא ידעו מעודן יופי אמיתי, שאנן, בוטח, יכולות לעמוד בזה, אבל אני?"
גלדיס – אשה יפה, שאיש אינו יודע מה באמת גילה, אבל ברי לכל שאינה צעירה. גלדיס עומדת לדין על רצח של איש צעיר – מיהו האיש הצעיר הזה? מה טיב יחסיהם? והרי גלדיס ידועה בריבוי מאהביה, אבל בעת האחרונה היה לה קשר עם הרוזן מונטי…
האם היתה לה פרשת אהבים עם הצעיר וביקשה כי הרוזן לא ידע?
והקהל הרב המצטופף באולם המשפט – לחזות באשה הזו הידועה כה ביופייה.. אבל היא כבר לא כל כך יפה; לא כפי שתיארו בכל אופן. ואין מעניינים אותם הפרטים, מה יאמר הסניגור ומה יאמר התובע, והשופט. אין זה מעניין איש – רק להביט בה, ולקוות שתהיה איזו שערוריה קטנה… שיהיה מעניין.
ומן המשפט, הפותח את הספר מתגלגל סיפור חייה של גלדיס, מילדותה – בתה של אשה שלא אהבה אותה, ושל אב שלא הכירה; נעוריה, יופיה, התגלית כי יש בכוחה לעורר הערצה ואהבה בעיני גברים, בכל אשר תפנה – ונסיונותיה לשמר את יופיה ואת כוחה על הגברים – רק כדי לזכות באהבתם.
כן, גלדיס רק כמהה לאהבה, וכל מעשיה רק לשם מכוונים: להיות נאהבת.
קספר קרונה הוא אמן קרקס, ליצן – אם תרצו. קספר קרונה אבד זה מכבר את אמו, אהובתו עזבה אותו, אביו גוסס בבית חולים.
קספר קרונה, למרות היותו אמן מבוקש, מתגורר בקרוואן, והוא מבוקש בלא מעט מדינות בענייני כספים.
לקספר קרונה יש שמיעה מעבר לאבסולוטית; הוא שומע מבעד לקירות, הולם לב דרך בגדים, רגשות, מחשבות… קספר קרונה שומע את העיר והעולם, וכל אדם באשר הוא מתויג כמעט מיד תחת איזשהו סולם מוסיקאלי. למען האמת, במהלך הקריאה הפכה גם שמיעתי חדה הרבה יותר, הפכתי אני לקשובה הרבה יותר לרעשי העולם שסביבי.
קספר קרונה מעריץ נשים ומקנא בהן – "קנאה בשל המחשבה שנשים יכולות למצוא משהו המתקרב לאושר שלם גם כשאין שם מקום לשום גבר…". הוא אינו מאמין באמת, אבל פונה תדיר לריבוניתו של עולם – ומקוה שכוחותיו המיוחדים טובים גם אם הוא מתרכז דיו באיזו תפילה.
ילדה אחת – קרלה מריה – המובאת אליו לשיעור נגינה מגלה בגרות מפתיעה ויכולות מוסיקליות מפתיעות.. "חטפו אותי" היא מספרת לו, כשהאנשים שהביאו אותה מרוחקים מעט ולא יכולים לשמוע.
אחר כך מודיעים לו שלא תגיע יותר – והוא יוצא לחפשה.
האלים ירדו מן האולימפוס והם מתגוררים בבית שתפארתו מאחוריו: "המשפחה עברה הנה ב-1665, כשהדבר הוריד את מחירי הנדל"ן לשפל המדרגה.." ואין הם מצליחים למכור אותו, למרות שמחירי הנדל"ן עלו, משום שהבית רשום על שם זאוס – וזאוס סגור כבר שנים בעליית הגג. איש (או אל, לעניין זה) אינו יודע מה קורה עם זאוס, משום שהרה, אשתו, שומרת הסף ואינה מניחה לאיש או אל להכנס.
האלים כבר נחלשו עם השנים, וכוחותיהם המיוחדים מספיקים להם בעיקר כדי למלא את משימותיהם הרגילות; כוחות לנסים ונפלאות כמו פעם, כבר אין להם, וכל שימוש בכוחותיהם ממעיט מן הכח עוד מעט.
כדי להתפרנס עוסקים חלק מן האלים בעיסוקים הדומים למאפייניהם: כך ארטמיס, אלת הציד, מוליכה כלבים, בתקוה שיום אחד תגלה כלב ציד קצת פחות מבוית. אפולו, יפה כמו תמיד, אחראי לצאתה ולבואה של השמש מדי יום, ומצטלם לתוכנית טלוןיזיה כחוזה נסתרות (כשהוא נעזר בשתי סיבילות לצורך כך). אפולו גם מפיל ברשתו נשים וגברים כאוות נפשו, ואם מישהו, ובעיקר – מישהי – אינה נענית לחיזוריו, הוא הופך אותה לעץ (ממש כמו דפני בשעתו).
ארס מסתובב בעולם ומחרחר מלחמות.
אפרודיטה, עדיין היפה בתבל, מספקת שירותי סקס בטלפון לבני תמותה.
דיוניסוס מחזיק פאב משלו, בו מוגש רק יין מייצורו, והוא מדג'ה בו.
"החוק מגן רק על בעלי הכוח, כל השאר נאלצים לשחק את הקורבן."
"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."
בשנת 1961 יצא לאור ספרו של הלר מלכוד 22, שהוא כולו כתב אישום חריף נגד המלחמה, כל מלחמה באשר היא; על אי ההגיון הצרוף שבה והצרוב בה, על "סוחרי הדם" המתפרנסים ממנה, על רודפי הכבוד ("'המלחמה היא גיהנום,' הוא היה מכריז לעיתים קרובות… והוא באמת התכוון לזה, גם אם הדבר לא מנע ממנו להתפרנס ממנה היטב…"), ובעיקר על אי- ההגיון שבה, זה שבגינו אנשים צעירים (וצעירים קצת פחות) מסוגלים לצאת אל מותם הכמעט ודאי (או לכל הפחות פגיעה בהם) בלי כל פחד ואפילו במין שמחה שכזו, ואיך אנשים כאלה הופכים רדופים ופגועים (אם לא מתים לחלוטין) במהלכה.
"…החיה הנדירה ביותר – היצור המופיע פעם אחת בכל דור…. הטיגריס הלבן"; כזה גיבור הספר – יצור נדיר, כזה המופיע פעם בדור, זה שיעשה את הצעד מחושך לאור…
האלים ירדו מן האולימפוס והם מתגוררים בבית שתפארתו מאחוריו: "המשפחה עברה הנה ב-1665, כשהדבר הוריד את מחירי הנדל"ן לשפל המדרגה.." ואין הם מצליחים למכור אותו, למרות שמחירי הנדל"ן עלו, משום שהבית רשום על שם זאוס – וזאוס סגור כבר שנים בעליית הגג. איש (או אל, לעניין זה) אינו יודע מה קורה עם זאוס, משום שהרה, אשתו, שומרת הסף ואינה מניחה לאיש או אל להכנס.