והיה מעניין; ספר שלם שהוא זרם תודעה אחד בין דמדומים והזיות וחזרה למציאות וחזרה להזיות וחוזר חלילה; בין עבר לבין הווה, בין כאב למשככי כאבים… ואין כל הפרדה בין העכשיו לאז, והכל בעיניו של הכותב.
נושך ובועט ואוהב ומלטף בו בזמן, יהודי חילוני למהדרין, שנזכר בצורך שלנו, של כולנו, לאיזה משהו מאחד, ומאחר שבראשו עובר כל הזמן לופ אינסופי של שירי ארצישראל, הרי ש"בין אם זה קרה ובין אם לא , השירה שלנו יחד בארץ הזאת היא מין דבק. דת. היא בית כנסת."
"… או שאין בעולם אנשים ישרים, חשב ויקטור, או שהם מתים בלי לעורר מהומה ואף אחד לא כותב להם הספדים. קו המחשבה הזה נראה לו נכון. אם מישהו זוכה להספד, פירוש הדבר שהוא השיג משהו בעולם הזה, המשיך ויקטור להרהר, ואם הוא השיג משהו פירושו שנאבק למען מטרה. במאבק קשה להישאר טהור וישר, וחוץ מזה, היום כולם נאבקים על ערכים חומריים. אידיאליסטים מטורפים הם זן שכבר עבר מן העולם. נשארו רק פרגמטיקנים מטורפים…"
נשמע מוכר קצת, לא? כאילו שנכתב עלינו אולי?
אז זהו שלא…
ויקטור, סופר שאין לו יותר מדי עבודה, מקבל הצעה שקשה לסרב לה מעורך עיתון אחד – להכין מעין "תיק חבצלת" הספדים לאנשים שיום אחד ימותו וצריך שיהיה הספד מוכן; ויקטור יקבל חומר רקע על כל אדם, ויכתוב הספדים מרהיבים על כל אחד מן האנשים. תמורת כתיבת ההספדים הללו, שיפורסמו אם וכאשר, יקבל ויקטור משכורת יפה, ופרנסתו תהא מובטחת.
לא פעם ולא פעמיים אני תוהה כך ביני לביני – מה היה קורה אילו דבר אחד ספציפי בעבר (הפרטי שלי / הקיבוצי של כולנו) היה שונה ? לו ההסטוריה היתה פונה בנקודה מסוימת למקום אחד ולא לאחר – איך היו נראים חייו של מישהו מאיתנו?
מייקל שייבון, בספרו "איגוד השוטרים היידים", לקח את מדינת היהודים לסיטקה שבאלסקה, לתקופה זמנית של 60 שנה, לאחר שמדינת ישראל התקיימה 3 חדשים בלבד ב- 1948 והובסה על-ידי צבאות ערב. שייבון יצר מציאות חדשה לגמרי בספרו זה.
פיליפ רות' – בספרו "הקנוניה נגד אמריקה" שינה את ההיסטוריה רק במעט, ורק לפרק זמן קצר יחסית של שנתיים פחות או יותר:
ב- 1940 נבחר צ'רלס לינדברג לנשיאות ארצות הברית! לינדברג – טייס מהולל, הראשון שצלח את האוקיינוס, מי שלשמו נקשרה טרגדיה נוראית של חטיפה ורציחת בנו הפעוט, מי שהיה לגבור אמריקאי, מי שדגל בבדלנות, מי שקיבל ב- 1938 אות כבוד מן המשטר הנאצי, ניצח בבחירות את הנשיא המכהן – רוזוולט.
את הספר הזה הייתי קרובה להניח מן הידים כבר באמצעיתו, ורק השפעת שקפצה לבקר והפכה את לילי ללילה לבן השאירה אותו עד סופו.
יאיר רבינוביץ' הינו מסתערב המכונה "מוסטפא" ביחידת דובדבן.
לכאורה הנה עוד ספר חיילים שתיכף יהפוך לסרט אולי ("אם יש גן עדן" הפך לסרט שהיה מועמד לכל מיני פרסים), ואפילו הכתיבה כמו מיועדת ליהפך לתסריט.
עד אמצע הספר (ועד שכמעט התיאשתי) אנו עוסקים בתקריות ושאר אינצידנטים מחיי היחידה – פה נכנסו לכפר, שם שלפו מבוקש, כאן ירו בטעות, שם ירו בכוונה ("הפרולוג" או "הצגת הדמויות והרקע" כך יקרא החלק הזה בתסריט)
יאיר מוסטפא רבינוביץ' הוא לא סתם חייל מסתערב ביחידת דובדבן, הוא גם הומניסט ביותר, כזה שנשבע לעצמו שלא יהרוג אף אדם – מה שלא מפריע לו לירות לאנשים בברכים (כדי שלא יוכלו ללכת) ובשאר איברים לא חיוניים, להתפרץ לבתים של אנשים באישון לילה כדי לחפש נשק / מבוקשים, ובכלל לא לשאול יותר מדי שאלות. כל כך אנושי יאיר מוסטפא רבינוביץ' עד שפעם הוא כמעט מכשיל פעולה כדי שלא לפגוע בכלבה המיניקה את גוריה, והוא חס על חיות בכלל..
קודם כל – תודה לבתי הבכורה, שאלמלא "דחפה" לי את הספר ליד, ככל הנראה היה עובר עוד הרבה זמן עד אשר הייתי קוראת בו, אם בכלל.
ואיך להתחיל? איך להתחיל לכתוב בקורת על ספר רב דפים שכזה, שכולו "אנחנו"? איך כותבים בקורת עלינו?
כי כזהו "אשה בורחת מבשורה" – אנחנו; אנחנו אורה ואברם ואילן, ואדם ועופר הם הילדים שלנו, שאנחנו שולחים לצבא ומפסיקים לישון בלילה, עד שיחזרו
בתקוה שיחזרו
בתפילה שיחזרו
ובלב בשקט, ותיכף "מבריחים" את המחשבה הנוראה, מתכוננים ל"איך נקבל את האנשים שיגיעו מיחידת הנפגעים" (אסור לחשוב על כך בשום אופן, אבל המחשבות מתגנבות מעצמן)
ואולי להתחיל מאורה, שבחרה להיות "סרבנית בשורה"; קודם אטמה את ביתה : "הדלת. החלק התחתון שלה. ארבעה סורגים קצרים וזכוכית מט עבה, שקופה-למחצה. ממדפסת המחשב היא מוציאה שלושה גיליונות ניר A4 ומדביקה על הזכוכית. ככה לא תראה גם את הנעלים הצבאיות שלהם."
על ערש דווי מתוודה קלבדיה איבנובה באזני חתנה איפוליט מטבייביץ' וורוביינינוב, שניהם ממעמד האצולה של טרום המהפיכה, שניהם תושבי "עיר המחוז N" בה "היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות." , כי אי אז לפני שהקומוניסטים השתלטו על הכל, תפרה את תכשיטיה בתוך אחד מתריסר הכסאות שעמדו בסלון ביתם, כדי שלא יפלו בידי השלטונות בעת החיפוש; ומאחר שנאלצו לברוח מן הבית, נותרו היהלומים והתכשיטים תפורים בתוך אחד מתריסר הכסאות.
גם באזני הכומר המקומי – האב פיודור ווסטריקוב – השמיעה הגברת את סיפורה.
מכאן, ולאחר הקבורה, יוצאים שני האנשים הנ"ל, כל אחד בנפרד וכנגד האחר, בחיפוש אחר 12 הכסאות שעמדו בסלון ביתו של וורוביינינוב, שעתה עובד בלשכה למרשם אוכלוסין כפקיד, אזרח מן השורה.
אוסטפ בנדר, הקומבינטור הגדול, חובר לוורוביינינוב, לאחר שזה האחרון מחליט כי נוכל רציני שכזה יכול להועיל לו בחיפושיו אחר הכסאות, ויחד הם יוצאים למסע הזוי ברחבי רוסיה, דרך ערים וכפרים, בצמתי תרבות – מוזיאון הרהיטים במוסקבה, דרך ליווי תיאטרון נודד, ביקור במערכת עיתון, הכרות עם משורר מגויס שכל כתביו סבים סביב ה"עמל" התורן, מועדוני תרבות, שחמט, והכל תוך הערות ציניות למכביר על האנשים הקרתנים ועל המשטר.
ברוריה ורחל מקימות בית מדרש לנשים; בית מדרש שבו ילמדו גמרא.
ואל יהא הדבר קל בעיניכם כי נשים אינן אמורות לעסוק בגמרא כלל וכלל, ומעוררות בכך כעסם של רבנים ושאר אנשים.
ואיך תמצא לה ברוריה חתן?
איזו מן אשה היא רחל לבעלה שהוא תלמיד חכם (מה חכם? גאון במיוחד) אם היא כך מקדישה זמן לאותו עיסוק שנשים אינן אמורות לעסוק בו?
ברוריה היא בתו הצעירה של הרב אהרוני, ותקופה מסוימת מאזינה נסתרת לשיעורים שהוא נותן לעילוי אחד; שיעורים אלה מניחים את הבסיס לחקרנות המובילה מצידה להקמת אותו בית מדרש. ברוריה, שמעולם לא ראתה את העילוי, מגלה בו גם ענין שמעבר ללימוד, עד שמתברר לה שהוא נשוי; אולם לאחריו אינה מוצאת לה תלמיד חכם הנראה בעיניה ראוי.
במקום לשאול אותם באיזה סדר הם נועלים נעלים, מאתגרת ברוריה את המיועדים לה בסוגיות תלמודיות.
בית המדרש שהיא מקימה יחד עם רחל דותן (הנשואה, כך מסתבר, לאותו עילוי, אלא שברוריה אינה יודעת זאת) הינו סוג של התרסה (פמיניסטית, יש יאמרו) כלפי המימסד הדתי רבני.
יורם קניוק מת
"… או שאין בעולם אנשים ישרים, חשב ויקטור, או שהם מתים בלי לעורר מהומה ואף אחד לא כותב להם הספדים. קו המחשבה הזה נראה לו נכון. אם מישהו זוכה להספד, פירוש הדבר שהוא השיג משהו בעולם הזה, המשיך ויקטור להרהר, ואם הוא השיג משהו פירושו שנאבק למען מטרה. במאבק קשה להישאר טהור וישר, וחוץ מזה, היום כולם נאבקים על ערכים חומריים. אידיאליסטים מטורפים הם זן שכבר עבר מן העולם. נשארו רק פרגמטיקנים מטורפים…"
מה היה קורה אילו…?
את הספר הזה הייתי קרובה להניח מן הידים כבר באמצעיתו, ורק השפעת שקפצה לבקר והפכה את לילי ללילה לבן השאירה אותו עד סופו.
על ערש דווי מתוודה קלבדיה איבנובה באזני חתנה איפוליט מטבייביץ' וורוביינינוב, שניהם ממעמד האצולה של טרום המהפיכה, שניהם תושבי "עיר המחוז N" בה "היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות." , כי אי אז לפני שהקומוניסטים השתלטו על הכל, תפרה את תכשיטיה בתוך אחד מתריסר הכסאות שעמדו בסלון ביתם, כדי שלא יפלו בידי השלטונות בעת החיפוש; ומאחר שנאלצו לברוח מן הבית, נותרו היהלומים והתכשיטים תפורים בתוך אחד מתריסר הכסאות.