תם ולא נשלם

ולא יישלם לעולם..

וחבל. כל כך חבל

ורק אפשר לנסות ולאחות את קטעי החוטים – הסיפורים הנרמזים בהערות שכתבה לעצמה נמירובסקי – ולחשוב מה עלה בגורלם של גיבוריה

אבל הרי סופן של העלילות הוא רק חלק (קטן) מן החוויה שבקריאה

ככה מתחיל ספר:

חם, חשבו הפריסאים. אוויר של אביב. זה היה לילה של מלחמה, של אזעקה. אבל הלילה התקרב לקצו, והמלחמה היתה רחוקה. אלה שלא ישנו – החולים הרתוקים למיטותיהם, האימהות שבניהן בחזית, הנשים המאוהבות שעיניהן דהו מבכי – שמעו את צפירת האזעקה הראשונה. בתחילה זו היתה רק נשימה עמוקה, כמו אנחה שמשתחררת מתעוקת החזה. חלפו כמה רגעים בטרם מילא שאון הצפירות את השמים. הן באו מרחוק, מקצה האופק; כאילו בלי להיחפז. הישנים חלמו על הים המתגלגל וסוחף את חלוקי האבן, על סערה המטלטלת את היער בחודש מרס, על עדר בהמות דוהר בכבדות ומוחץ את הקרקע תחת פרסותיו; עד שלבסוף נכנעה השינה והגברים מלמלו בעיניים פקוחות למחצה: 

"זאת האזעקה?" "

ו להמשך קריאת סוויטה צרפתית – אירן נמירובסקי

אשה צעירה, פשוטה למדי, הופכת אט אט לחזירה, ואינה מפסיקה להיות אשה..
חוזרת לעתים להיות אשה לגמרי
ונסוגה חזרה לחזיריות

תחילה אין היא מבינה / רואה את המטמורפוזה שהיא עוברת (מה גם שהיא חוזרת להיות אשה)

לאט לאט היא מראה התנהגויות שאינן אנושיות, רק הרגש מאחוריהן נשאר אנושי

נדמה לי כי בכל פעם שהיא עוברת סוג של התעללות היא נסוגה לחזירות, וכשהיא זוכה ביחס מעט (מעט מאד, למען האמת) אנושי, היא חוזרת ולובשת צורת אשה

להמשך קריאת חזירויות – מרי דריסאק

אשה צעירה, רקדנית, יהודיה, פוגשת איש קצת פחות צעיר, זמר, נוצרי, שניהם הונגרים, שניהם עוברים לאיטליה, בשנים שלפני מלחמת העולם השניה.
נולדים להם ארבעה ילדים, כולם מועברים למשפחות אחרות, כולם נאספים, למעט אחד.

האב חוזר להונגריה, האם הצעירה נותרת באיטליה, ולימים מתה. שלושת הילדים נותרים אצל אומנת נוצריה, המצליחה להעבירם בשלום את ימי המלחמה.
לאחר מכן, מועברים הילדים לפלשתינה, שם נמצא דודם.

זהו הבסיס לרומן המכתבים שכתב צבי ינאי – האח הצעיר לרומולו, כביכול האח האובד.

בשפה יבשה נטולת רגש, כמעט, הוא פורש לפניו את תולדות המשפחה, כפי שהצליח לשחזר מתוך קובץ מכתבים שמצא… את הרגשות אנו מוצאים אך ורק באותם מכתבים – מן הסבתא המודאגת, ומשאר קרובי המשפחה. סנדרו, הכותב העיקרי – ממשיך לדווח בשפה יבשה ועניינית – ובכך, לטעמי, מכריח אותנו, הקוראים, להתעמק בספורו.

להמשך קריאת שלך, סנדרו – צבי ינאי

כן, שוב היה לי "לא נעים" להפסיק לקרוא באמצע, או אפילו די בהתחלה

למרות שהיה לי ברור לגמרי שזה לא ישתפר בהמשך..

והיו לספר הזה כל התנאים להיות ספר מופת, או לפחות ספר מוצלח ביותר…

האי של סופיה הוא סיפורה של מושבת מצורעים מול חופי כרתים ביון (כבר אופציה מרתקת – הלא כן?)..
לו רק היתה המספרת ("סופרת" זה תואר רם מדי בשבילה) נשארת שם, באי המצורעים – "בבית הכלא לחיים" הזה.. שממנו משחרר רק המוות.. ואף על פי כן הם יוצרים לעצמם חיים מלאים ..

לו רק היתה נצמדת לכמה דמויות באי הזה שהפך לסוג של "בועה" בזמן שבעולם סביב רעשו רחשו מהפיכות ומלחמת עולם..
הרי רק נושא שכזה ראוי לסיפור..

אבל ויקטוריה היסלופ נסתה לפרוס את ספורה גם לנשארים מאחור, שגם לאלה היו חיים מלאים – אהבות, רומנים, חיזורים… ופה ושם להזכיר קצת אלים יוונים, ומנהגים ביון – באיים מול היבשת, בכפרים מול הערים (ואני, הלא יש לי איזו חולשה בלב ליונים) להמשך קריאת האי של סופיה – ויקטוריה הייסלופ

לאורך כל הספר לא חדלתי לשאול (את עצמי, כמובן) – מה לעזאזל עשינו שם כל כך הרבה זמן?

הרי ריבר, החובש הקרבי, אומר, אחרי שלא הצליח להציל חייל אחד שנפגע:

".. אנחנו שומרים על התחת של עצמנו, זה הכל. יושבים על הבופור, לא קשורים לכלום, סופגים רקטות ופצמ"רים ומטענים, מסכנים את עצמנו, רק כדי שנוכל להמשיך לשבת על הבופור. זו כל המשימה."

כן, ככה, להיות שם כדי להיות שם

זהו ספרם של החיילים שקולם לא נשמע בספרי ההיסטוריה (טוב, היה פעם "שיח לוחמים" וגם הוא כבר כוסה אבק מזמן) – אלה שפשוט עושים את העבודה שנשלחו לעשות בשמנו, בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי לתהות…

אפילו שכבר ברור שמועד הפינוי קרוב, עדיין לא מאמינים, לא מעכלים – עד שלא מודיעים להם במדויק – שעוד מעט נצא מכאן.

להמשך קריאת אם יש גן עדן – רון לשם

את "אדום עתיק" צריך לקרוא לאט.. לגלגל את המלים והמשפטים על הלשון.. לחזור מעט אחורה ולקרוא שוב..

קודם כל – השפה – כבר מזמן לא קראתי ספר שנכתב בעברית כה משובחת.. ספר המכבד את הקורא(ת) גם כשהוא משתמש בעגה, וגם כאשר הוא מדבר בעברית של "אנו באנו" (סבא שלי, למשל).

ועוד קודם כל (לא ידעתי להחליט מה יותר חשוב)– ה"חלונות" לסיפורי עבר – של תחילת המאה הקודמת.. הסיפורים מ"פיהם" (או קולמוסם) של אנשי זכרון ואנשי תל-חי וכנרת, ובעיקר: קולן של הנשים.

וכמובן, סיפור המעשה עצמו, המסופר – בדרך כלל – בשני קולות, קולותיהם של רעננה בת ל.. ונכדה ל.. מראשוני ומקימי… , וקולו של בארי – אדריכל החולם להיות רוארק (משולב בעקרונות פאנג שווי) ונאלץ להתפשר על טעמם של לקוחותיו, ותקציבם.. והעצות שהם מקבלים מהחברים.. בארי שהוא אב ל.. ובעל לשעבר של ..

להמשך קריאת אדום עתיק – גבריאלה אביגור רותם

לו לא ידענו קרוא וכתוב – עד כמה היו נפשתינו עניות?
לו לא ידענו קרוא וכתוב – אלו זכויות היו נגזלות מאתנו?
לו לא ידענו קרוא וכתוב…

מוכתראן ביבי לא ידעה קרוא וכתוב, וצר היה עולמה עד מאד.
מוכתראן ביבי– נגזר עליה על ידי מועצת הכפר להיאנס על ידי בני השבט השכן, משום שלטענתם אחיה (בן ה-12) פגע בכבודה של בת השבט..
מוכתראן ביבי היתה צריכה למות; להתאבד מבושה.
מוכתראן ביבי לא ידעה שהחוק לצדה, כי לא ידעה קרוא וכתוב. מוכתראן ביבילא יכולה היתה לדעת אם העדות שמסרה במשטרה אכן נרשמה, כי נאמר לה להחתים את אצבעה על דף ריק, ולאחר מכן השוטר (המצדד במשפחת האנסים) ימלא את דפי העדות.

להמשך קריאת מחוללת – מוכתאר מאי