זה היה חלק משיטה שהשתכללה עם השנים, לשבור את רוחן של הילדות במפגש הראשון. "הוא פשוט אהב אותן ככה, אומללות ובוכיות."

ועוד ציטוט: " 'תפסיקי לבכות, מטומטמת. תגידי תודה לאבא'לה.' (מכל המנהגים הדוחים.. זה היה המקומם מכולם להתיחס לעצמו בגוף שלישי כאל "אבא'לה" של הילדות.) 'תגידי תודה שזה נגמר. וזה נגמר' אמר בקול שונה. 'היורשת שלך כבר פה.'"

ככה, די בהתחלת הספר "נזרקתי" לאקטואליה.. לדיונים ולמאמרים המלומדים יותר ופחות על הדרך לשבור רוחן של קורבנות כאלה ואחרות ..

ועל היכולת המופלאה להתגבר על הרוח השבורה ועל הכאב הפיסי והנפשי – ולנצח את …  הדרקון..

למרוד במוסכמות – בצורך להכנע לגחמות ולגורל – כי כך זה מימים ימימה – פעם בשנה תועבר ילדה בין הגילאים שמונה ואחת עשרה לידי הדרקון, השוכן באי הדרקון שליד עיר האושר…
להמשך קריאת בנות הדרקון – מרית בן ישראל

אתחיל מהסוף – מומלץ

מומלץ לאלה שאינם מחפשים רק "קאנון" ו"ספרות מופת" (ושאר סופרלטיבים)
מומלץ לאלה שאוהבים ספרים הכתובים היטב, בשפה קולחת, מרתקים (במידה מסוימת) – כמוני, בקיצור

ראם מוחמד תומס, אסופי, הנע ונד בין מקומות ובתים זוכה במשחק "מי רוצה להיות.." בפרס הראשון, ומשמארגני המשחק מערערים על זכייתו ומבקשים לשלול אותה ממנו..

סיפורו של ראם מורכב מ- 13 סיפורים שכל אחד מהם מכיל בתוכו רמז לתשובה לאחת השאלות שנשאל במשחק.. והוא מסופר במשך לילה ארוך אחד לאשה אחת שבחרה להגן עליו מפני מארגני אותו משחק.

סווארופ מוביל את הקורא באותם אזורים בהודו שבהם בדרך כלל איננו מבקרים.. (לפחות לא בספרים אותם קראתי) – במשכנות העוני, ובמשכנות העוד יותר עוני… בשפה עשירה ובסיפור מרתק..

כפי שאמרתי – שווה

נער החידות ממומביי – ויקאס סווארופ. תרגום: סיגל אדלר. הוצאת אחוזת בית (347 עמודים)

(פורסם ב- 4.7.2007 בפורום הספרים של YNET)

(Q & A – Vikas Swarup)

איש אחד מודיע לאשה אחת, ב(סתם) ערב אחד שהוא עוזב אותה…
ככה, תוך כדי פעילות יומיומית הוא אומר

והולך…

והיא נותרת מאחור, לבדה
עם הבית ושני הילדים
והכלב
והמחשבות.. המאימות להציף ולהטביע – על מה ולמה? ואיך?

היא מנסה להלחם על אהבתו
ועל שפיותה
ועל שמירה , איזושהי, על מהלך עניינים תקין בבית (אחרי הכל יש שם שני ילדים)

להמשך קריאת ימי הנטישה – אלנה פרנטה

הווארד בלזי מלמד בוולינגטון שבארצות הברית ולשם מגיע אויבו המר ביותר בעולם האקדמי – מונטי קיפס..

זהו הבסיס לספרה השלישי של זיידי סמית "על היופי"; בסיס מוצלח למדי שממנו ניתן להמריא לגבהים..

בנוסף למאבק האקדמי שביניהם, ישנו גם עניין הצבע – צבע העור.. בלזי לבן, אך נשוי לאשה שחורה, ויש באוניברסיטה שחורים ולבנים – סטודנטים, אנשי סגל וגם אנשי שירות, ובין אלה לאלה (לאלה) קיים מתח הגם שאינו מודגש..

אלא שלתוך אלה, לתוך האוירה המנומנמת של עיירת קולג', בחרה זיידי סמית להוסיף גם מתחים בתוך חיי הנישואין של הווארד בלזי ואשתו (וגם של זוגות אחרים מתוך הסגל האקדמי).. אלא שכאן כשלה בהבנה (ועל כן גם בתיאור) של הדינמיקה של חיי נישואין "ותיקים".

ומתוך נסיונה לתפוס הרבה, הרבה יותר מדי, הפכו דמויותיה לשטוחות למדי. להמשך קריאת על היופי – זיידי סמית

זהו.. נגמר… עם מין תחושה של – למה כבר עכשיו? (וזה קורה לי לא מעט עם ספרים שכאלה)

אוסקר של הוא ילד בן תשע שאביו נהרג בהתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק.
אוסקר הוא ילד קצת אחר, שונה, ובעיקר בודד..
אוסקר מנסה להגן על אמו מפני הכאב, ומחביא מפניה את המשיבון עם ההודעות האחרונות שאביו השאיר, כאשר צלצל לפני מותו.
אוסקר גם חרד באופן מיוחד, והוא "ממציא" דברים רעים שקורים לקרובים לו, כשהם מאחרים להגיע או להתקשר.
אוסקר גם ממציא המצאות מיוחדות שנועדו להקל על כל מיני היבטים של החיים, כמו אוטובוס ארוך במיוחד שאפשר להכנס אליו בתחנת העליה, וללכת עד לדלת שבתחנת הירידה..

אוסקר הוא אחד המספרים בספר.

מספרת אחרת היא סבתו.. שאבדה את בנה, אביו של אוסקר.. ולפני כן אבדה את כל משפחתה בדרזדן..

להמשך קריאת קרוב להפליא ורועש להחריד – ג'ונתן ספרן פויר

כשהייתי נערה צעירה ופחות או יותר ו-"בלעתי" את כל הספרים שבספריה כמעט, קראתי די הרבה "ספרי שואה", וביניהם ספריו של ק.צטניק, "עשן" של אפלפלד, "הלינו אותי לילה", "מאה ילדים שלי" ועוד הרבה הרבה אחרים; בערוץ הבודד שהיה לנו, ראיתי את כל הסרטים שהוקרנו – עם תעוד מהמחנות, וספורי ניצולים (או, שמא יש לומר "שורדים"?)

ומתישהו חדלתי… אולי כי מלאה הסאה? אולי לא
בימי הזכרון לשואה אני כמעט לא רואה טלויזיה, לא הולכת לטקסים, ספרים אני קוראת רק של "אחרי" כמו – "עורבים" או "הכול מואר" או "ובאתי על החתום" ..

וגם "שואה שלנו" מתחיל ב"אחרי" – בשכונה, או בעצם, ברחוב (שהוא מעין שכונה) כצנלסון המאוכלס רובו ככולו בשורדי שואה, שלכל אחד ואחת מהם מנהגים מיוחדים לו, ולעתים אפשר אפילו לחייך ממוזרותו של זה או זו…
ושני ילדים שהם "התשובה" שמשפחתם המצומצמת מאד (כי כולם "הלכו" שם) מורחבת באופן מלאכותי על ידי כל מיני סבים וסבתות "מאומצים" ודודים ודודות – שכבר אין להם משפחה משלהם, אבל הם מאותה עיר, או מאותו מחנה.. ושני הילדים הללו מתחילים לשאול ולבדוק מה מסתתר מאחורי המסך של "עוד לא הגעתם לגיל"

להמשך קריאת שואה שלנו – אמיר גוטפרוינד

מאז קראתי את "הר אדוני" שמור מקום של כבוד לארי דה-לוקה על המדפים בספרייתי; כל ספר שלו אני משתדלת לשים עליו ידי…

והנה – אכזבה (קלה):

יש בו ב"שלושה סוסים" מלים יפות ומשפטים יפים, ונראטיב מעניין… ואיכשהו לא מצליח לו, לדה-לוקה, להפוך אותם לסיפור המתנגן לו מכל אלה…

סיפור שיש בו אהבה שהיתה ואהבה חדשה, ולא מצאתי בו שום רוממות….

ובכל זאת – משהו יפה במיוחד שמצאתי בו, משהו שכל אוהב ספר ימצא בו עניין:

"…. וספרים היו צריכים להימצא ללא השגחה במקומות ציבוריים ולנוע ממקום למקום יחד עם עוברי אורח שיקחו אותם איתם לזמן קצר, והיו צריכים למות כמותם, אכולי אסונות, נגועים, למות בטביעה מתחת לגשר יחד עם מתאבדים, להיתחב לתוך תנור בחורף, ושילדים יקראו אותם ויעשו מהם סירות – בקיצור, היה עליהם למות בכל מקום חוץ מאשר משעמום ובשל היותם רכוש פרטי, נידונים כל חיים למדף".

(… וזה כבר בעמוד 18, אחר כך כבר לא מצאתי כזה יפה)

ואולי, אולי ספריו של ארי דה-לוקה, הכתובים מפיו של נער יפים יותר מספריו הכתובים מפי איש מבוגר יותר.

שלושה סוסים – ארי דה לוקה. תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הוצאת: הספריה החדשה (119 עמודים)

(פורסם ב- 31.3.2007  בפורום הספרים של YNET)

(Tre Cavalli – Erri De Luca)